מרצפות האבן במדרכה הקהירית שחוקות, אבל זה לא אכפת לשלושת הילדים שמדלגים עליה בדרך לדוכן הגלידה הסמוך. כשהמוכר שואל אותם מה הם רוצים, הם מדקלמים בעל פה מילים שאבא לימד אותם. הם לא יודעים לדבר בערבית, רק לבקש את מה שתכננו מראש לבקש.
בעוד שבוע או שבועיים הם יחזרו הביתה, עם מזכרות קטנות לחברים ולמורות, ויצטרכו לענות על אינספור השאלות הסקרניות של ישראלים שלא מכירים כמעט אף אחד שנסע לטיול בקהיר. בינתיים, הם מטיילים בעיר הולדתה של אימם, שבה לא מתגורר כבר אף אחד מבני משפחתה, ומתארחים אצל קולגות של אביהם, הסופר היהודי העירקי המצליח והמוערך, סמיר נקאש.
לסמיר נקאש הייתה ילדות שכל ילד יכול לחלום עליה. הוא נולד בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת בבגדאד, בבית שהיה בו מספיק כדי להעניק לילד כל מה שהיה צריך. הוא היה הבן הבכור במשפחה שמחה ומחבקת של שישה ילדים, וכמו בסיפורים על אגדות ספרותיות רבות אחרות, הוא היה ילד סקרן שאהב ללמוד ונמשך לסיפורים ולכתיבה מגיל צעיר מאוד.
אחותו, סמירה, הייתה שותפתו לקריאה ולכתיבה: הם היו קוראים יחד את אותם ספרים, ואז מחליפים דעות, חלומות וחוויות. היא גם הייתה הקוראת הראשונה שלו: כשהיו בערך בכיתה ד' החל סמיר "להוציא לאור" עיתון ילדים ביתי שהיה מיועד בתחילה בעיקר עבורה.
גם כשהחלו הצרות בבגדאד, הילדים חיו בבועה מגוננת. ההורים שמרו פיסות מידע מאיימות מפניהם, והם המשיכו לשחק בבית הספר, ברחוב ובחצרות עם בני גילם בני כל הדתות – מוסלמים, יהודים ונוצרים. כשהחליטו הזוג נקאש לעזוב את בגדאד, ליבם של הילדים נשבר. האם הם יראו שוב את פנסי הרחוב משתקפים במימיו הנוצצים של החידקל?
הם לא יחזרו, והגעגוע לעולם לא ישכך.
קבלת הפנים שחיכתה להם במדינה הצעירה – שהייתה עסוקה בליקוק פצעי מלחמת העצמאות וניסתה לצעוד צעדים ראשונים, מהוססים בעולם שבו היא יישות לגיטימית – הייתה קשוחה. הם שוכנו במעברה ליד המושבה פתח תקווה, באוהל שבינו לבין הבית שהשאירו מאחור, בבגדאד, הייתה פעורה תהום של חיים שלמים.
מותו של אביו היה הקש ששבר את גב הגמל, וסמיר לא רצה עוד להישאר בארץ הזאת. דרכונים לא ניתנו אז עדיין לעולים החדשים, ומעברי הגבול לארצות השכנות, בהן דיברו את שפת ילדותו האהובה, היו סגורים ומסוגרים. אבל זה לא הרתיע אותו, והוא ארז תיק קטן שאת רוב הנפח שלו תפסו דפים עם דברים שכתב, ויצא עם חבר לגבול לבנון. הם קיוו להצליח להגיע בסופו של דבר בחזרה לעיראק.
הבריחה לא צלחה. שני הצעירים נתפסו בגבול ובילו חודשים ארוכים במעצר: בתחילה בצד הלבנוני של הגבול, ואז בזה הישראלי.
יותר מהכל, האנקדוטה הזו שירטטה את קווי המתאר של העננה שתלווה את חייו של נקאש מאז ולעולם: הוא לא יצליח להרגיש בבית, לא באמת, בשום מקום פרט למקום שאליו לא הייתה לו שום דרך לשוב – שכונת ילדותו בבגדאד.
החיים בישראל, הגם שהמשיכו להתנהל בלית ברירה, מעולם לא היו עבורו עובדה מוגמרת. אחרי שנים אחדות בחיק המשפחה שהלכה והתאקלמה בישראל, הוא עזב שוב, הפעם כצעיר עצמאי, ויצא למסע שלקח אותו מטורקיה, דרך איראן, ובסופו של דבר להודו. אבל המקומות האלה לא היו תחליף לבית ולמשפחה, ובסופו של דבר הוא חזר לארץ. הוא החל ללמוד, מאוחר יותר מבני גילו, במחלקה לערבית ולספרות ערבית באוניברסיטה העברית. הוא סיים את התואר הראשון ואת התואר השני בהצטיינות יתרה, ועסק לפרנסתו בתרגום ובעריכה של טקסטים מעברית לערבית. בין השאר הוא עבד גם במחלקה הערבית של רשות השידור.
ובכל הזמן הזה, הוא כתב, בשפת אימו, הערבית. בתחילה למגירה, ואז לעיתונים בערבית, ובהמשך סיפורים ורומנים ארוכים שנכרכו ויצאו לאור בהמוניהם, והפעימו את ליבותיהם של קוראים. קוראים שברובם הגדול חיו במרחק אלפי קילומטרים ממנו, במדינות ובמקומות שבאופן רשמי לפחות עָיְנוּ את עמו ואת הארץ שבה הוא גר.
אבל סמיר נקאש, הילד שגדל בבגדאד והסופר שלא הפסיק לחפש במציאות הישראלית שרידים למה שכבר לא יחזור, מעולם לא הפסיק להאמין שרב הדומה על השונה.
הוא כתב מדם ליבו, בשפה שבה התרחשו זכרונותיו המתוקים והחשובים ביותר. הוא כתב על החיים עצמם, בבגדאד או בכל מקום אחר בעולם. הוא הנציח בכתיבתו העשירה ניבים ומבטאים שהלכו ונעלמו מהעולם, כאלה שביטאו, יותר מכל דבר אחר, את הגיוון האתני והדתי שמהם שאב את כתיבתו.
במקום להיטמע במקום בו גר, הוא שרטט לעצמו טריטוריה פרטית, אישית, ממנה הוא פרש את יצירתו לכל העולם. העולם הערבי העריץ אותו, עבודות אקדמאיות נכתבו על יצירתו, הסופר המצרי וחתן פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז, כתב שהספרות של נקאש ראויה לפרס נובל, אנשי רוח ותרבות הגיעו מכל העולם לבקר בבית הישראלי בפתח תקווה, אבל שכניו בדלת ממול לא ידעו על יצירתו כמעט כלום.
אפילו עבודת הדוקטורט שלו, עבודת מחקר רבת שנים אודות שדים, רוחות וכוחות על טבעיים באמונותיהם ובמנהגיהם של יהודי בגדאד, לא מצאה לה קורא. אחרי כל המאמץ שהשקיע בה היא לא קיבלה אישור מאחר ולא היה באוניברסיטה אף אחד שיוכל לקרוא אותה בערבית ולתת לה ציון.
אפילו ילדיו לא יכלו לקרוא את מה שכתב.
"הקירות בחדר העבודה של אבא היו מכוסים לגמרי בספרים, רובם הגדול בערבית", סיפר לנו ציון, בנו של סמיר, בשיחה שקיימנו איתו. "כשנולדנו, הוא כבר היה סופר מפורסם. את רוב הספרים שלו לא ראינו אותו כותב, הם יצאו לאור לפני שגדלנו. זה היה החדר שבו היה אסור להפריע לו, גם אם לא ידענו אם הוא עובד (הוא עבד כמתרגם), או כותב".
לפעמים הוא היה מזמין אותם להיכנס, לעזור לו. כשהוא עבד על תרגומים הם היו מקריאים לו את המקור בעברית. הם היו נהנים לעלעל בספרים המאוירים, או לשבת ולהאזין לסיפוריו הרבים, שהיו לקוחים בעיקר מעולמות המיסטיקה המזרחית או מטיוליו בהודו.
לעיתים אורחים היו מגיעים, לשוחח עם אביהם ולפגוש אותו, וממלאים את הבית בקולות שיחה בערבית. רק מאוחר יותר הבינו הילדים שחלקם היו כנראה אנשים חשובים מאוד.
פעם בשנה הייתה משפחת נקש נוסעת לטיול בקהיר. באמצע החורף, על חשבון הלימודים. הילדים היו נהנים מטיולים באתרי התיירות המפורסמים, או משיטוטים ברחובותיה המפותלים של העיר, שהגם ששלט בהם עוני רב היה להם קסם משלהם, אפוף בריחותיהם של החומוסיות ובתי הקפה הרבים.
בינתיים, נקאש נהנה בקהיר מהדברים שיכולים ללוות את חייו של כותב ולא היו לו בישראל: מפגש עם קולגות, מעריצים או אנשי תרבות ורוח שחיו ונשמו את השפה בה הוא כתב ובה ביטא את עצמו. הוא גם היה נעלם לשעות ארוכות בין מדפיהם העמוסים של חנויות הספרים בהן מצא אוצרות שהביא איתו בחזרה הביתה, לחדר הקטן והעמוס שלו בישראל.
ספרו הראשון של נקש, "الخطأ" ("הטעות") יצא בערבית כבר בשנת 1972, אבל רק בשנת 1985 תורגם לראשונה אחד מספריו לעברית: קובץ סיפורים שפורסם בערבית כבר בשנת 1980, וקיבל בעברית מידי המתרגמת (שהייתה בעצם רות, אחותו הקטנה של נקאש), את הכותרת "יום שתבל הרתה והפילה בו: סיפורים עיראקים".
קובץ הסיפורים הקטן והיפהפה הזה לא היה, למרבה הצער, סימן לתחילת עבודת תרגום רחבה של עבודתו של הסופר המוערך. עשורים חלפו עד שתורגם לראשונה אחד מהרומנים הגדולים שלו, "שלמה הכורדי". זה היה הרומן האחרון שלו, שפורסם במקור רק שנה לפני מותו, בשנת 2003, תרגומן של אחיותיו של נקאש, סמירה יוסף ורות נקאש-ויגיסר, לספר, פורסם רק בשנת 2020.