"אני כותב לאדם באשר הוא אדם"
"أكتب إلى الإنسان كما هو إنسان"
סמיר (משה) נקאש היה סופר, מחזאי וחוקר פולקלור יהודי־עיראקי, ונחשב לאחד היוצרים המקוריים והחשובים בספרות הערבית־יהודית ובספרות הערבית במאה העשרים. הוא נולד בבגדאד בשנת 1937 ונפטר בפתח תקווה בשנת 2004.
נקאש הותיר אחריו יצירה ספרותית עשירה ומגוונת, שכללה רומנים, קובצי סיפורים ומחזות. ייחודו טמון לא רק בתכנים שבהם עסק, אלא גם בבחירתו העקבית לכתוב בערבית — שפת ילדותו ובית הוריו — גם לאחר שעלה לישראל. ביצירתו העניק ביטוי ייחודי לעולמם של יהודי עיראק, לזיכרונותיו מבגדאד, לחוויית העקירה וההגירה ולשאלות של זהות, שייכות, גלות וזיכרון, ובה בעת הרחיב את היריעה אל חוויות אנושיות אוניברסליות של אהבה, בדידות, פחד, אובדן, חיפוש אחר משמעות ומקומו של האדם בעולם.
סמיר נקאש נולד בשנת 1937 ברובע אל־בתאווין בבגדאד, במשפחה יהודית אמידה ואינטלקטואלית. כשהיה בן שבע עברה המשפחה להתגורר בשכונת סעדון. הוא היה הבכור מבין שישה ילדים, בנם של ציון נקאש, סוחר בחלקי חילוף לרכב, ושל נעימה לבית שמש, אחות ומיילדת.
נקאש גדל בתוך הקהילה היהודית של בגדאד, שהייתה במשך דורות חלק משמעותי מן המרקם החברתי, הכלכלי והתרבותי של העיר. הוא למד בבית הספר פרנק עיני, לצד לימודי יהדות שקיבל מן המורה הפרטי גרג'י צלאויה.
כבר בילדותו ניכרו בו כישרון ספרותי יוצא דופן ואהבה עמוקה לשפה ולסיפור. בגיל שמונה תרגם את המחזה "המלט" לערבית להנאתו.
הקשר שלו לבגדאד לא היה קשר נוסטלגי בלבד. העיר, רחובותיה, שכונותיה, בתי הכנסת, השווקים, המשפחות, השכנים והיחסים בין יהודים למוסלמים הפכו לימים לחומר המרכזי שממנו נבנתה יצירתו.
בשנת 1951, כשהיה כבן ארבע־עשרה, עלה נקאש עם משפחתו לישראל במסגרת העלייה הגדולה של יהודי עיראק, הידועה כ"מבצע עזרא ונחמיה".
המעבר מבגדאד לישראל היה עבורו אירוע מכונן. הוא הגיע לארץ כנער שנשא עמו שפה, תרבות, זיכרונות וזהות שנוצרו בעולם העיראקי־יהודי. המציאות הישראלית שאליה הגיע הייתה שונה מאוד מן העולם שהכיר.
הפער בין התרבות העיראקית שממנה בא לבין תהליכי הקליטה וההשתלבות בישראל העמיק אצלו את תחושת הניכור והתלישות. חוויית העקירה הפכה בהמשך לאחד הנושאים המרכזיים ביצירתו.
נקאש לא ראה בעלייה לישראל מחיקה של עברו. להפך: הזיכרון של בגדאד ושל התרבות היהודית־עיראקית הפך עבורו למרכיב מרכזי בזהותו וביצירתו.
בשנת 1958 עזב את ישראל ופתח תקופה ממושכת של נדודים וחיפוש. בין השנים 1958 ל־1962 שהה בטורקיה, באיראן ובהודו, ושב לאיראן כשמטרתו הייתה להגיע לעיראק ולהשיב את נכסי משפחתו האבודים.
שנות הנדודים היו פרק משמעותי בחייו והותירו חותם עמוק על תפיסת עולמו. הן חיזקו את דמותו של האדם הנמצא בתנועה מתמדת בין ארצות, תרבויות וזהויות — מוטיב שחזר שוב ושוב ביצירתו.
עבודתו בישראל
לאחר שובו לישראל עבד נקאש במגוון תחומים. בין היתר עסק בחשבונאות ובענייני מסים, ושימש גם כעורך חדשות בשידורי הערבית של קול ישראל.
עבודתו בתקשורת אפשרה לו להמשיך להיות קשור לשפה הערבית ולמרחב התרבותי שממנו הגיע, אך במקביל הוא המשיך לפתח את דרכו כסופר.
למרות שחי בישראל במשך רוב חייו הבוגרים, לא עבר לכתיבה בעברית. הערבית נותרה עבורו שפת היצירה המרכזית.
בשנות השבעים החל נקאש ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא למד שפה וספרות ערבית וכן לימודים איראניים, והשלים את לימודיו לתואר ראשון ולתואר שני בהצטיינות.
בשנת 1978 החל לעבוד על עבודת דוקטורט שעסקה באמונות ובמנהגים של יהודי בגדאד. נושא המחקר היה: "שדים, רוחות וכוחות מטפיזיים אחרים באמונתם ובהרגליהם היום־יומיים של יהודי בגדאד".
נקאש ביקש לתעד באמצעות המחקר עולם של אמונות עממיות, סיפורים, מנהגים ותפיסות שהיו חלק מחיי היום־יום של יהודי עיראק. המחקר כלל עבודת שטח, איסוף חומרים ותיעוד של מסורות ואמונות, אך הדוקטורט לא הושלם בסופו של דבר.
העיסוק האקדמי שלו בתחום הפולקלור היה קשור קשר הדוק ליצירתו הספרותית. עניינו בשדים, ברוחות, באמונות עממיות ובכוחות על־טבעיים לא נשאר רק במסגרת המחקר; יסודות אלה מופיעים גם ביצירתו הספרותית ומוסיפים לה ממד של מסתורין, אמונה וספק.
נקאש החל לפרסם את יצירותיו כבר בצעירותו. בשנת 1957 פורסם בעיתון "אל־מרצאד" הרומן הראשון שלו, "אל־סאקִטָה" ("האישה הנופלת").
הספר הראשון שלו שראה אור בהוצאה עצמאית היה "אל־ח'טא" ("הטעות"), קובץ סיפורים שפורסם בשנת 1971.
מכאן ואילך התפתחה יצירתו הספרותית, והוא פרסם בסך הכול 14 יצירות, ובהן חמישה רומנים, שישה קובצי סיפורים, שני מחזות ונובלה.
בין הרומנים: "דיירי משנה וקורי עכביש" (1986), "השיקוץ" (1987), "דם משובח למכירה" (1987), "מבושי המלאכים" (1991) ו"שלמה הכורדי אני והזמן" (2003).
בין קובצי הסיפורים: "הטעות" (1971), "סיפור כל זמן ומקום" (1978), "אני והם והאמביוולנטיות" (1978), "עלייה על שרטון והשתחררות" (1980), "יום שתבל הרתה והפילה בו" (1980) ו"נבואות איש מטורף בעיר ארורה" (1995).
מחזותיו כוללים את "בהיעדרו" (1981) ו"מוכי הקרה" (1990), והנובלה שלו היא "בנפול צלעות המשולש" (1981).
יצירתו של נקאש אינה גדולה רק מבחינת היקפה, אלא בעיקר מבחינת המרחב התרבותי שהיא משמרת. באמצעות הדמויות והסיפורים הוא תיעד עולם חברתי ותרבותי שהלך ונעלם לאחר עזיבת יהודי עיראק.
אחד המאפיינים הבולטים ביותר של סמיר נקאש הוא התעקשותו לכתוב בערבית. הבחירה הזו הייתה משמעותית במיוחד משום שנקאש חי בישראל, שלט בעברית והיה חלק מן החברה הישראלית, אך בחר שלא לוותר על הערבית כשפת הספרות שלו.
הערבית הייתה עבורו הרבה יותר מאמצעי תקשורת. היא הייתה שפת הילדות, הבית, הזיכרון והתרבות.
ביצירותיו השתמש בערבית הספרותית לצד שפות ודיאלקטים מדוברים. במיוחד בלט השימוש שלו בערבית־יהודית בגדאדית, אך הוא שילב בכתיבתו גם ניבים עיראקיים, פרסיים, הודיים ואחרים.
כך נוצרה ביצירתו מערכת לשונית עשירה ורב־קולית. הדמויות שלו מדברות בשפות ובניבים המבטאים את מוצאן, את מעמדן ואת העולם החברתי שאליו הן משתייכות. לכן תרגום יצירותיו לעברית הוא משימה מורכבת במיוחד: המתרגם אינו מתרגם רק את משמעות המשפטים, אלא גם מנסה לשמר קולות, ניבים, משחקי לשון, הומור ומטענים תרבותיים.
לצד ייחודה התרבותי והלשוני, יצירתו של סמיר נקאש נושאת ממד אוניברסלי, העוסק בחוויות ובשאלות אנושיות החורגות ממקום, זמן וזהות: אהבה, בדידות, פחד, אמונה, אובדן, חיפוש אחר משמעות, שייכות ומאבקו של האדם למצוא את מקומו בעולם. באמצעות דמויות מורכבות וקונפליקטים אנושיים, נקאש מתבונן במעמקי הנפש, במתח שבין האדם לבין החברה ובצורך האנושי להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו. בכך הוא הופך את הסיפור הפרטי ליצירה החורגת מגבולות התרבות והגאוגרפיה שבהן נוצרה.
בגדאד היא אולי הדמות החשובה ביותר ביצירתו של נקאש. העיר שבה גדל חזרה שוב ושוב אל דפי ספריו: הרחובות, השווקים, הבתים, המשפחות, בתי הכנסת, הדמויות היהודיות והמוסלמיות, מנהגי הקהילה והיחסים המורכבים בין קבוצות שונות.
אך בגדאד של נקאש אינה עיר נוסטלגית ופשוטה. הוא אינו מציג עולם אידילי בלבד. הוא עוסק גם באירועים הקשים שהשפיעו על יהודי עיראק, ובראשם הפרהוד של 1941, שבו נרצחו יהודים ונפגע רכוש יהודי רב בבגדאד.
דרך הספרות הוא מנסה לשחזר עולם שבו יהודים ומוסלמים חיו זה לצד זה במשך דורות, אך גם עולם שסבל ממתחים, אלימות ותמורות פוליטיות.
במובן זה, בגדאד ביצירתו היא גם מקום ממשי וגם "מולדת ספרותית" — מקום שאליו הוא יכול לחזור באמצעות הזיכרון, גם לאחר שאבד לו בחייו.
הנושאים המרכזיים ביצירתו
יצירתו של נקאש עוסקת במגוון רחב של נושאים, ובהם:
הפרסים וההכרה הספרותית
נקאש זכה להכרה משמעותית על יצירתו, ובפרט בפרס ראש הממשלה לספרות הערבית.
הוא זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לספרות:
בנוסף, בשנת 1978 קיבל פרס להבנה יהודית־ערבית מטעם המכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית.
נקאש זכה להכרה משמעותית בעולם הספרות הערבי, הסופר המצרי חתן פרס נובל נגיב מחפוז אף הגדיר אותו כ״אחד הסופרים החשובים בספרות הערבית״.
ההכרה שקיבל הייתה משמעותית במיוחד לנוכח העובדה שכתב בערבית וחי בתוך החברה הישראלית. היא סימנה את מעמדו כאחד היוצרים הבולטים בספרות הערבית שפעלו מתוך החברה הישראלית.
במשך שנים רבות הייתה יצירתו של נקאש כמעט בלתי מוכרת לקורא העברי, אף שבמרחב הספרות הערבי כבר זכה להכרה.
אחד הספרים שתורגמו לעברית היה "יום שתבל הרתה והפילה בו", בתרגומה של אחותו, רות נקאש־ויגיסר, שראה אור בשנת 1985 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. במשך שנים נותר זה מן המקרים הבולטים שבהם יצירתו הייתה נגישה לקורא העברי.
בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי במעמדו בעברית. בשנת 2020 ראה אור הרומן "שלמה הכורדי ואני והזמן", שהיה הרומן הראשון של נקאש שתורגם לעברית. הספר פורסם במסגרת סדרת "מכתוב", העוסקת בתרגום יצירות מן הספרות הערבית לעברית.
בשנת 2025 ראה אור בעברית גם הרומן "דיירי משנה וקורי עכביש", בתרגום רות נקאש־ויגיסר, בעריכת חביבה פדיה וסמירה יוסף, גם כן כחלק מסדרת "מכתוב". הרומן מחזיר את הקורא לבגדאד של שנות הארבעים ומציג את הפסיפס האנושי, היהודי־מוסלמי והלשוני של העיר.
תרגומים אלה מאפשרים לקוראים בישראל להכיר מחדש את יצירתו של נקאש ולבחון את מקומו בתוך הסיפור הרחב של יהודי ארצות ערב ושל הספרות המזרחית בישראל.
נקאש היה נשוי ואב לבת ולשני בנים.
גם בשנותיו המאוחרות המשיך לכתוב ולעסוק ביצירה ובמחקר. בשנת 2001 עבר למנצ'סטר שבאנגליה לאחר שהוזמן על ידי גולים עיראקים לכתוב בעיתון "אל־מותאמר", שיצא לאור בלונדון, אך בהמשך שב לישראל.
ב־6 ביולי 2004 נפטר סמיר נקאש בפתח תקווה.
לאחר מותו התבררה ביתר שאת חשיבותה של יצירתו. נקאש הותיר אחריו לא רק רומנים, סיפורים ומחזות, אלא גם תיעוד ספרותי של עולם תרבותי שלם — עולמם של יהודי עיראק ושל בגדאד היהודית־ערבית.
יצירותיו נלמדות ונחקרות באקדמיה בישראל ובעולם. מחקרים, עבודות מוסמך ודוקטורט עוסקים ביצירתו,תו לשמר באמצעות הספרות קול תרבותי ייחודי. הערבית לא הייתה עבורו שריד מן העבר, אלא שפה חיה של יצירה; בגדאד לא הייתה רק מקום הולדתו, אלא מולדת ספרותית שאליה חזר שוב ושוב; והספרות לא הייתה עבורו רק אמנות, אלא גם דרך לבטא את עולמו הפנימי הסוער, להתמודד עם אובדן, לה בזהותו, בשימוש שלו בדיאלקטים העיראקיים, בחוויית הגלות והעקירה ובאופן שבו הוא מתאר את היחסים בין יהודים לערבים.
ארכיונו של נקאש שמור כיום בספרייה הלאומית ומאפשר לחוקרים להמשיך ולעיין בחייו, ביצירתו ובחומרים שהותיר אחריו.
חשיבותו של נקאש נעוצה בראש ובראשונה ביכולתו לשמר באמצעות הספרות קול תרבותי ייחודי. הערבית לא הייתה עבורו שריד מן העבר, אלא שפה חיה של יצירה; בגדאד לא הייתה רק מקום הולדתו, אלא מולדת ספרותית שאליה חזר שוב ושוב; והספרות לא הייתה עבורו רק אמנות, אלא גם דרך לבטא את עולמו הפנימי הסוער, להתמודד עם אובדן, להעניק קול לאנשים שנדחקו לשוליים ולבחון באמצעות הסיפור הפרטי שאלות אנושיות רחבות.
במובן זה, סמיר נקאש הוא אחת הדמויות החשובות להבנת המורכבות של הזהות היהודית־מזרחית בישראל במאה העשרים. יצירתו מערערת על החלוקה הפשוטה בין "יהודי" ל"ערבי", בין "מזרח" ל"מערב" ובין "עיראק" ל"ישראל".
הוא השאיר אחריו יצירה המשמשת בעת ובעונה אחת ספרות, זיכרון ועדות — עדות לעולם יהודי־עיראקי שנעקר ממקומו, אך המשיך להתקיים בשפה ובסיפורים של אחד מבניו הבולטים; ויצירה שבכוחה לדבר גם אל הקורא שאינו מכיר את העולם שממנו צמחה, משום שביסודה עומדת התבוננות עמוקה באדם, במאבקיו, בפחדיו, בתשוקותיו ובחיפוש המתמיד אחר משמעות ושייכות.