הגלות בראי יצירותיהם של סמיר נקאש ועבד אל־רחמן מֻניף
المنفى في مرآة أعمال سمير نقاش وعبد الرحمن منيف
גאולה אלימלך
זמנים, גיליון 135, קיץ 2016, עמ׳ 44–57
וחש בה כגולה. הוא דבק בערבית כלשון ספרותית והִ רבה 13 הסופר סמיר נקאש הגיע לישראל בגיל להשתמש בניב היהודי־העיראקי ביצירותיו, שרובן לא תורגמו לעברית. הוא ניסה לברוח ללבנון, לאיראן, להודו ולאנגליה, אך בשום מקום לא חש בבית. עבד אל־רחמן מֻ ניף גם הוא גלה מארצו ‒ ערב הסעודית ‒ עקב התנגדותו למשטר, ונע בין מדינות שונות באירופה ובמזרח התיכון. בספריו ניתח לעומק את הוויית הגלות ואת הקשיים ליצור תחושת בית, אפילו בעולמה הבדיוני של הספרות. במאמר זה מראה גאולה אלימלך שלמרות ההבדלים הגדולים ברמת פרסומם ובהתקבלות ספריהם ‒ מֻ ניף זכה להכרה גדולה בהרבה מנקאש ‒ שניהם העדיפו שלא לאמץ זהות יציבה חדשה, ובחרו לחיות באזור הדמדומים של השייכות.
geula180@gmail.com:דוא"ל
*** כל התרגומים במאמר הם של המחברת.
אדם גולה הוא מי שכפו עליו להגר מארצו המקורית בשל פחד מבוסס מפני רדיפה, או בשל גזע, דת, לאום או דעות פוליטיות. הגולה רואה בגלותו אירוע זמני [אף שגלות עלולה להימשך זמן רב], ומקווה לשוב למולדתו כאשר הנסיבות יאפשרו זאת, אולם הוא אינו יכול או אינו רוצה לעשות זאת כל עוד הגורמים שהגלו אותו ממשיכים להתקיים. ] ברשימה לקריאה Tabori[ (ראו ספרו של פול טבורי )27 'נוספת, עמ
) כתב יוחאי 2015( בספרו שם מאחורי לי קוראה יבשת אופנהיימר כי בעקבות התעצמות תופעת ההגירה במחצית השנייה של המאה העשרים, נעשתה תודעת הגלות נפוצה במיוחד. בעבר רווחה התפישה שהחיים בגלות אינם אלא מצב של קלקול זמני או של חוסר נורמליות, ותיקונו של מצב זה היה מותנה בשיבה אל המולדת ובשלילת הלגיטימיות של
הקיום מחוץ למרחב הלאומי. לעומת זאת, תפישות שגובשו בסוף המאה העשרים הציעו לראות בגלותיות נקודת מוצא אפשרית לכינון חברה מחוץ לגבולות הטריטוריאליים של הלאום — חברה שאין לה קשר ישיר למולדת — והזדמנות ליצירת זהויות חדשות שיש בהן הכלאה של התבוללות ופתיחות, לצד קשרים אתניים מגבילים. במאמר זה בחרתי לעסוק בסוגיית הגלות בכתביהם של שניים: הסופר היהודי יליד עיראק סמיר (משה) נקאש ) והסופר המוסלמי הסעודי יליד ירדן עבד 2004-1938( ). נקאש עלה (או היגר) למדינת 2004-1933( אל־רחמן מֻ ניף וכתב את כל חיבוריו בשפה הערבית, 1951 ישראל בשנת וממֻ ניף נשללה אזרחותו הסעודית והוא חי חיי גולה בכמה מדינות במזרח התיכון ובאירופה. ערבים ויהודים במזרח התיכון חווים בימינו חוויות גלות בצורות שונות, הן בתוך מולדתם הן מחוצה לה, ובכך הם ממשיכים תופעה נפוצה של גולים במזרח התיכון בעידן המודרני, ללא הבדל דת ולאום, ובהם גם אינטלקטואלים וסופרים רבים. מטרת המאמר הזה היא אפוא לנתח את היחסים שבין כתיבה לגלות, לחשוף קווים משותפים בכתביהם של שני הסופרים, וגם לעמוד על השוני ביניהם. שפת אמם של שני הסופרים ערבית, ושניהם בחרו בערבית לשפת כתיבתם. שניהם נולדו והתגוררו פרק זמן מסוים במדינה ערבית, ולמרות השוני בשיוכם הדתי והלאומי ובגורמים לגלותם, תמת הגלות, קרי הניתוק הפיזי והנפשי המאולץ מן המולדת והשלכותיו הקשות, עוברת כחוט השני ביצירותיהם.
1949 ילדת עולים חדשים לארץ ישראל במעברה ליד ראש העין, שנת
אופנהיימר, שהקדיש את ספרו לזיכרון הגלות בספרות העברית, כתב שהיוצרים הקנוניים בספרות העברית דחו את רעיון שלילת הגלות, שהיה מעמודי התווך של הציונות: אם משום שהבחינו בכוחות הרוחניים של היהדות הגלותית ולא היו מוכנים לוותר עליהם גם כשהגיעו לארץ ישראל; אם משום שהבחינו בזיקה הנפשית שלהם לנוף מולדתם, אם משום שחייהם בארץ עמדו בסימן היזכרות כפייתית ביהדות הגלות או בביתם ומשפחתם שאבדו להם; ואם משום שלא ראו בהגירה ארצה מעבר מגלות לגאולה, אלא אובדן מולדת ויציאה לגלות דווקא. כל המשוררים והסופרים הבינו את הסכנה שהייתה כרוכה ברעיון שלילת הגלות — ובראש ובראשונה הבינו שנתק בין ההווה לעבר, בין היוצר המבוגר לעולם ילדותו, אינו מאפשר אינטגרציה נפשית של חלקי האישיות השונים. (ראו ספרו של אופנהיימר ברשימה לקריאה נוספת, )22-21 'עמ גם נקאש ומֻ ניף דחו במידה זו או אחרת את רעיון שלילת הגלות, מהסיבות שמונה אופנהיימר: נקאש — משום שלא היה מוכן לוותר על המשאבים הרוחניים שהעניקה לו הקהילה היהודית בעיראק; הוא היה קשור בעבותות אהבה לבית ולמולדת שאבדו, ולא ראה בעלייה לישראל גאולה, אלא יציאה לגלות נוספת, וכמו סופרים עבריים אחרים הוא הבין את הסכנה הכרוכה בהינתקות מן העבר, קרי מן המסורת היהודית השורשית ומן הערכים שעליהם הושתתה הקהילה היהודית בעיראק. החשש מן הניתוק מן המולדת ומן המורשת מאפיין גם את יצירותיו של מֻ ניף, וגם הן חושפות את התחושה של אובדן המולדת, ההינתקות מן השורשים ומכל היקר והאהוב.
האינטלקטואל הגולה
) טענה Halabi( חוקרת הספרות הערבית זינה ג' חלבי
Writing( בעבודת הדוקטור שלה, כתיבת מלנכוליה, ראו ברשימה לקריאה נוספת) שחוויית Melancholy הגלות והעקירה שאינטלקטואלים ערבים רבים סבלו ממנה הולידה את תפקיד האינטלקטואל כמבקר רחוק. גם ), שהרבה לעסוק בנושא הגלות, סבר Said( אדוארד סעיד שהאינטלקטואל הגולה הוא אינדיבידואל בעל כישרון מיוחד להצגת השקפות ודעות ולהעברת מסרים לציבור. הוא לא ראה באינטלקטואל הגולה סוכן פוליטי, אלא מבקר־צופה השואב את הלגיטימציה שלו מכך שהוא משרת את הקשרים העדתיים והקהילתיים שלו ומקבל את עובדת בידודו; בשביל האינטלקטואל גלות פירושה להיות תמיד בשוליים, על הגבול, בין הזהות הפוליטית לבין הזהות האינטלקטואלית. לדברי סעיד, הריחוק מהבית ואי־ההשתייכות גורמים לתלישות הספרותית, ותלישות
זאת יוצרת יכולת ביקורתית ויצירתית אידאלית. במילים אחרות, האינטלקטואל הגולה הוא המבקר האידאלי מאחר שהוא אינו מרגיש בבית. סעיד סבר שמלחמות המאה העשרים, האימפריאליזם והשאיפות הכמו־תאולוגיות של שליטים טוטליטריים הפכו את העידן המודרני לעידן של פליטים, של עקורים ושל הגירה המונית. בכך הוא הושפע מגישתו של תאודור ) לנושא הגלות בספרו מינימה מורליה: Adorno( אדורנו
Minima Moralia: Reflections( הרהורים על חיים פגועים ). בראייתו של אדורנו הגלות משמשת on a Damaged Life — בית לגולה, ודווקא בה יכול אדם להביע התנגדות לממסד משום שהוא אינו במולדתו והוא משוחרר מהפחד הטבעי של המוני העם מן הממסד. עם זאת, סעיד ראה גם את הסכנות שבחיים בשולי תרבות זרה, וחשב כאדורנו שבתודעה הגלותית יש סירוב מפורש להשתייך לשיח הלאומי ולכל סוג של הגמוניה. הבית הוא המולדת שננטשה והוא גם סמל ההתנגדות העקרונית לכל סימון גבולות שיוצר את המולדת ואת הביתיות. הניתוח שלי את חוויית הגלות ביצירותיהם של נקאש ומֻ ניף מבוסס על ההבחנות של חלבי, אדורנו וסעיד. נקאש ומֻ ניף הם "אינטלקטואלים גולים" וסופרים שאפשר לכנותם "מבקרים רחוקים". שניהם כתבו בשוליים, בגבול שבין שתי זהויות: מחד גיסא, שורשיהם נעוצים במולדתם, ומאידך גיסא, משום שגלו ממנה ולא אימצו לעצמם זהות חדשה, הם נותרו תלושים ובודדים בחברה החדשה. לשניהם היה כישרון להציג את השקפותיהם בפני הציבור, ולכן הם מבקרים אידאליים, ואף שהם נטשו את מולדתם שלא מרצונם והתגעגעו אליה, כל אחד בדרכו, הם קראו תיגר על סימון הגבולות היוצר את המושגים "מולדת" ו"גלות".
"גלות בבל השנייה": הגלות הכפולה של יהודי עיראק
של המאה התשע־עשרה לא היו בעיראק 60 עד שנות ה־ מוסדות חינוך יהודיים כלליים, והפעילות החינוכית התנהלה במעין "חדרים" ותלמודי תורה (על כך בהרחבה במאמרו של ירון בן־נאה בגיליון זה). בחמשת העשורים הבאים חלו תהליכי תמורה, התחדשות ומודרניזציה במערכת התרבותית של יהדות עיראק. עם תום מלחמת העולם הראשונה ובעקבות הכיבוש הבריטי, נסוג מעמדה של הלשון התורכית, והערבית הוכרזה השפה הרשמית של עיראק. החילון והמודרניזציה הביאו לשבירת המחיצות בין הקהילה היהודית לבין החברה הערבית הסובבת, עד כי האינטלקטואלים היהודים נשאו את דגל החזון התרבותי הערבי וראו עצמם פטריוטים עיראקים בני התרבות הערבית. מימוש החלום של מדינה יהודית עצמאית, כותב
ראובן שניר בספרו ערביות, יהדות, ציונות: מאבק זהויות ), היה אז בעיניהם 2005( ביצירותיהם של יהודי עיראק בלתי־מציאותי לחלוטין ובבחינת דמיון חסר כל בסיס, והקמת מדינת ישראל יצרה בעבורם מציאות חדשה ומטלטלת במיוחד ועוררה את שאלת "קץ הגלות". כפי בנית, יש אירוניה בכך -שציין כבר ההיסטוריון צבי בן־דור שדווקא העולים היהודים מעיראק, יורשתה של בבל — אתר הגלות המובהק שעיצב את הבנת הגלות בעיניים יהודיות ומערביות — הפכו לדוגמא למציאות הפרדוקסלית של אנשים שהם בעת ובעונה אחת גם פליטים וגם אנשים ) שלולא Berg( ששבו למולדתם. באותה נימה טענה ננסי ברג 40 המצב הפוליטי־חברתי החדש שנוצר בעיראק בשנות ה־ בהשפעת מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, סביר להניח שלמרות התשוקה של חלק ניכר מיהודי עיראק לעלות לארץ ישראל, הם לא היו נוטשים את עיראק בהמוניהם. יהודי בגדאד ראו עצמם עד אז חלק אינטגרלי מהחברה הערבית ופעילות התנועה הציונית סתרה את שאיפותיהם. מבחינתם ארץ ישראל הייתה קיימת אך ורק בתורת ישראל, ולא הייתה להם כל כוונה לנטוש את עיראק כדי "לשוב" למולדת הישנה; חרף זאת עלו יהודי עיראק לארץ הקודש, ובכך הקיץ הקץ על יהדות בבל. הקמת מדינת ישראל, שחידשה את ההשתייכות המיתית־דתית של היהודים לטריטוריה עתיקת היומין והפכה אותה למערכת יחסים ממשית עם מדינה מודרנית, יצרה בעבורם מציאות ] Hajjar[ של גלות כפולה (ראו מאמרו של אוסמן הג'אר ברשימה לקריאה נוספת). אדם בגלות כפולה שרוי בין שתי מערכות שייכוּת: הוא איבד את הטריטוריה שלו — אובדן ממשי ואובדן רוחני — ולא מוצא מנוח במולדת חדשה. גלות כפולה בארץ ישראל, בארץ שבה אמור עם ישראל להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, בעייתית במיוחד: הייתכן שמדינת היהודים תממש את רעיון קץ הגלות ובד בבד תמשיך להיות גלות? יצירות הספרות של יהודי עיראק בולטות בכך שהן מבטאות את מערכת היחסים המיוחדת של מחבריהן עם מולדתם. התבוננות ביצירותיהם של הסופרים האלה, גם של הסופרים שכבר נולדו בישראל, מראה שתחושת "גלות בבל השנייה" — מונח שהופיע בפעם הראשונה ברומן המעברה
של שמעון בלס — התעצמה וקיבלה ממדים וביטויים רבים. יצירות רבות של יוצאי עיראק מתמקדות בהגירה מעיראק, ובעיקר ברגע העזיבה. טראומת העזיבה באה לידי ביטוי רב־עוצמה בדבריה של המשוררת אמירה הס: "כשאדם מהגר מתרבות לתרבות, כפי שאני עשיתי כשעליתי מעיראק, זה כאילו גודמים לו את חבל הטבור של הנשמה" 1951 ב־ ). ננסי ברג 406 '(בתוך: שניר, ערביות, יהדות, ציונות, עמ סבורה שסמי מיכאל, שמעון בלס ואלי עמיר כתבו בעברית "ספרות מעברה" מתוך ניסיונם האישי, ושיצירותיהם הן "ספרות של גלות".
הגלות ביצירתו של סמיר נקאש
הטראומה של נטישת המולדת והאכזבה מהמציאות בישראל באות לידי ביטוי קיצוני ביותר בכתביו של סמיר נקאש, שמעלה את השאלה הנוקבת: האמנם עליית יהודי עיראק שמה קץ לגלות? נקאש נולד בבגדאד ועלה לישראל בשנת בלבד. הוא היה הצעיר מבין הסופרים 13, בהיותו בן 1951 היהודים שעלו מארצות ערב ונחשב תופעה חריגה בנוף הספרותי הישראלי, בעיקר משום שדבק בשפה הערבית ובחר בה ללשונו הספרותית, שלא כמו רוב הסופרים היהודים שעלו מארצות ערב וכתבו בעברית. יצירתו של נקאש היא תופעה יוצאת דופן בנוף הספרותי בישראל. היא כתובה בשפה עשירה להפליא, ברבדים ספרותיים ועממיים כאחד. יש בה שימוש בביטויים ובניבים מופלאים, בדיאלוגים ובמונולוגים פנימיים מקוטעים, והיא חושפת את המנהגים המסורתיים ואת היחסים החברתיים והבין־דתיים. קהל קוראיו של נקאש מצומצם, לא רק בשל עצם הכתיבה בערבית, אלא גם משום שיצירתו מורכבת מאוד, נעדרת עלילה נורמטיבית ומשתמשת באופן נרחב בדיאלקט של יהודי בגדאד. נקאש כתב בשלוש סוגות ספרותיות: סיפור קצר, רומן 1958 ומחזה, ואת יצירותיו הראשונות הוא פרסם בשנת בעיתון אַ ל־מִ רְ צַ אד, ביטאון מפ"ם בשפה הערבית. עיון ביצירותיו מגלה מיד שאליבא דנקאש, העלייה מעיראק לא שמה קץ לגלות. יתר על כן, לא רק שיהודי עיראק לא נגאלו, אלא הם נקלעו למצב גרוע שבעתיים — הם איבדו את היתרונות שמהם נהנו בעיראק, ובישראל נתקלו במציאות מזעזעת ומשפילה שדרדרה אותם לעוני מחפיר ולאובדן צלם אנוש: "הטביעו אותנו בקוטל חרקים ומעתה אנו בהמות" כתב בקובץ סיפוריו אני והם והאמביוולנטיות (אַ נַא וַהַ אֻ 'לַ אאִ ' ). הם יצאו מגלות עיראק אל גלות 184 ', עמ 1978,וַאל־פִ צַ אם קשה ממנה עשרת מונים, שכן תחושת גלות איננה מלווה בהכרח במצב של גלות ממש; גלות היא גם תחושה פנימית־ פרטית הכרוכה בניכור מהמולדת החדשה ובכמיהה למולדת הישנה. תחושה זו מובילה להתפתחות מבנים נפשיים סבוכים ולחיפוש דרכים לגשר על הפער בין הגולה לבין המולדת. ביצירתו של נקאש המולדת הישנה־חדשה (ישראל) היא הגולה, והגולה הישנה (עיראק) היא המולדת האמתית ומושא הנוסטלגיה והכיסופים. נקאש שואף לשוב אל ביתו ואל מולדתו שיבה ממשית (בריחתו ללבנון בלוויית בן דודו בלבד, כשנתיים לאחר עלייתו לישראל, מעידה 15 בהיותו בן על כך) או באמצעות העלאת זיכרונות העבר. הוא מעולם לא הפסיק להיות גולֶ ה, לא חדל להיות נטוע בעברו ולא ניסה להכות שורשים בישראל. נקאש ניסה לשמור על היחסים עם מולדתו עיראק באמצעות שימור השפה והתרבות, ועל־ידי תיאור של המנהגים בכתביו. כמה וכמה פעמים ניסה למצוא "מולדת שלישית" ונסע ללבנון, לאיראן, להודו ולאנגליה, אך בסופו של דבר חזר לישראל.
סמיר נקאש, שנה לא ידועה
נקאש לא היה היהודי העיראקי היחיד בישראל שחווה משבר זהות וחש תחושה חזקה ועמוקה של תלישות ושל ) תיאר Forget Baghdad ( גלות. בסרט שכח את בגדאד סמי מיכאל את המאבק הפנימי המתחולל בו בין "המדינה של סמי מיכאל" לבין "מדינת ישראל"; ושמעון בלס, שחי בתל אביב ובפריס, דיבר על הגלות כעל הציר המרכזי בחייו. ביצירתו חורף אחרון מתאר בלס את חייהם של קומוניסטים שהיגרו מן המזרח התיכון לפריס. יצירתו והוא אחר מבוססת על חייו של אחמד סוסא, יהודי בגדאדי. סוסא האמתי בחר להיות חלק מן 1930 שהתאסלם בשנת החברה העיראקית המודרנית, אבל סוסן של בלס חי כל חייו בגלות כפולה: הוא נטש את החברה היהודית וגלה ממנה, וגלה גם מעיראק החדשה. בלס אמר: "על אף שאני סופר עברי וכותב בעברית, איני מזוהה עם הספרות העברית" (ראו " Invisible Exile: Iraqi Jews in Israel" מאמרו של צבי בן־דור ). הרומן והוא אחר חושף 136 'ברשימה לקריאה נוספת, עמ את הגעגועים של בלס לעיראק, אולם שלא כמו סוסא, בלס והסופר היהודי־עיראקי אַ נְוַר שאול שאפו להתבולל בחברה העיראקית, ואילו נקאש רחש כבוד רב למורשת היהודית והיה רחוק מהתבוללות.
ברם, נראה שגם בהשוואה לסופרים יהודים אחרים יוצאי עיראק סבל נקאש במיוחד מתחושת הגלות. הקונפליקט הפנימי שלו, האחרוּת והניכור באים לידי ביטוי בראיונות, באמירות ובהצהרות של נקאש, וכמובן ביצירותיו הספרותיות. הקונפליקט שייסר אותו מיום עלייתו לישראל ועד לפטירתו היה אי־יכולתו להתנתק מזהותו הקודמת, יהודי יליד עיראק, ולסגל לעצמו זהות חדשה של יהודי ישראלי. בריאיון לרחל יונה הודה נקאש שהוא סובל מטראומת תלישות: ודאי שיש לי תחושה של תלישות. אני חי כאן, אבל ברגשותיי אני בעיראק. אף פעם לא הרגשתי שאני שייך לכאן. אבל מבחינה ספרותית אין לי תחושה של תלישות. אני הרי כותב לאדם כאדם. השאלות המתעוררות בספרות שלי הן כלל אנושיות […] אין לי שום אשליה שמדינת ישראל היא המדינה שלי. הם גם לא רוצים שהיא תהיה שלי. העיראקים שבאו למדינת ישראל התנסו בטראומה גדולה מאוד. (יונה, "אני יהודי ערבי עיראקי: שיחה עם הסופר סמיר )1992 במאי 29,נקאש", דבר בהקשר זה כתבה חוקרת הספרות נורית בוכוייץ בהקדמה לספר לכתוב בשפת האחר: מבטים על ספרות עברית וערבית (שערכה יחד עם עבד אלרחמן מרעי ואלון פרגמן, ) שתרבותה של קבוצת ההשתייכות האתנית והתודעה 2010 העצמית של הסופר מבוטאות באמצעות השפה; המחשבה אינה מנותקת מן הלשון הכותבת אותה והדוברת אותה. באמצעות השפה ובמסגרתה חושבים בני־האדם על עצמם, חווים את עולמם ומבינים את עצמם. ואולם, הסופר אנטון שמאס, במאמרו "על גלות וספרות" משנת תשמ"ו, העלה את התהייה העקרונית "כלום מסוגלת השפה להיות מולדת ). בדברו על הסופר והמחנך הפלסטיני ח'ליל 67 'כלשהי?" (עמ ומצא מקלט בקהיר, 1948 סכאכיני, שברח מביתו בירושלים ב־ אומר שמאס שסכאכיני ניסה לשמר את הלהג הפלסטיני, אך אף־על־פי שחי במדינה ערבית, חש בודד ומנודה, והערבית של ביתו בשכונת קטמון אבדה לו לעד. הוא לא היה יכול למצוא לה תחליף בערבית של קהיר, כשם שלא היה יכול היה למצוא תחליף למולדת. הגולים, מסכם שמאס, ישמרו בדרך־כלל את הגחלת של לשון מולדתם האבודה. גם נקאש ניסה לשמר את גחלת לשון מולדתו האבודה, הערבית, ובמיוחד את הלהגים המדוברים בבגדאד. ביצירותיו נעשה שימוש רב בלהגים האלה בדיאלוגים שבין הדמויות. דיאלוגים אלו זוכים למשנה חשיבות בשל היותם המקור המודרני היחיד כמעט המתעד את הלהגים האלה. ואמנם, ) כותב 1989( "במאמרו "הרומן 'העיראקי' של סמיר נקאש דוד צמח שבזכות הכתיבה של נקאש "אפשר לתעד את שפע הביטויים והניבים המופלאים בעושרם, וגם את הברכות והקללות השגורות בפיהם של אנשים השונים זה מזה בגילם, ).22 'ברמת השכלתם ובהשתייכותם הדתית" (עמ
סירובו המוחלט של נקאש לכתוב בעברית נובע מסירובו להשתייך שייכות רוחנית להוויה הישראלית, ולא מאי־ שליטה בשפה העברית. דבקותו בשפה הערבית כשפת כתיבה נובעת מן הרצון להישאר מעוגן בלשון, בתרבות, ברוח ובהוויה הבגדאדית־עיראקית על פזורותיה היהודיות בפרס ובהודו, ובגלגולה בדור הראשון בישראל. חוקר הוויית ) אומר בספרו להתעלות Milbauer( הגלות אשר מילבאוור
Transcending( מעל לגלות: קונרד, נבוקוב, י"ב זינגר, "מדוע 1985 ) משנתExile: Conrad, Nabokov, I.B. Singer ייקח על עצמו אדם זר תהליך מכאיב ומתיש כל כך של שליטה בשפה חדשה ויהפוך אותה למדיום אמנותי, כלומר לאמצעי להגיע לקהל, לאמצעי הישרדות אינטלקטואלי?" ). ואמנם, נקאש בחר לדבוק בשפתו המקורית לא xii '(עמ משום שהיה לו קשה יותר ללמוד את השפה החדשה, השפה העברית, ולשלוט בה, אלא משום שנוח לו לסופר לכתוב בשפתו המקורית ולהשתמש בה כאמצעי אמנותי. אוסמן הג'אר אף סבר שנקאש סבל מתלישות טראומטית, ושהוא הגן על עצמו בהיצמדות לשפה הערבית, ובמילותיה של העיתונאית אביבה שאבי, "עקור, וחותם של פליטות טבוע במצחו כאות קין" (שאבי, "סליחה, משה רבנו היה אשכנזי?", ). לדעתה, נקאש נודד 1993 באוקטובר 6,ידיעות אחרונות במחשבותיו בין העולמות המנוגדים — מדינת ישראל ועיראק, בין כאן לשם, וכמיהתו לעולם האבוד משקפת גם את הגעגועים למסורת היהודית שנעלמה, ובלשון אחותו סמירה: "שמרנו על חגים ומנהגים. אצלו גם המסורת הייתה קשורה לרומנטיקה. הוא היה רומנטיקן ובשבילו המסורת הייתה געגוע לחיים כמו שהיו בבגדאד לפני שעלה ארצה" ).2004 באוגוסט 3,(נרי ליבנה, "סמיר מי?", הארץ הסיפורים בקובץ יום שתבל הרתה והפילה בו (יַ וְם 1980 חַבַּ לַ ת וַאַ גְ 'הַ צַ 'ת אַ ל־דֻ נְ יַ א) שנקאש פרסם בשנת עוסקים בהווי החיים של יהודי עיראק, והם גדושים מוטיבים יהודיים. הסופר והמתרגם שלמה אבּיוֹ סבור שיהודי עיראק, יצירי עטו של נקאש, הם אנשים חיים לכל דבר, מרובי ממדים, וכי בקראנו בספר זה, אנו חשים את כוחו של הסופר ללוש את נפש גיבוריו ולצלול לתוך נבכי נפשותיהם. הסיפור "ליל הערבה" הוא הרביעי בקובץ, ועלילתו מתרחשת בסוכה בליל הושענא רבה, הידוע בקרב יהודי עיראק בשם "ליל הערבה". באי הסוכה הם בני המעמד הבינוני־העליון בקהילה שעלו לישראל, אבל חוו ירידה קורעת לב. הסיפור פותח בשאלה: "מה היא הדממה העמוקה המעיקה על הנשימה? ומדוע השתיקה התועה ). 161 'אינה מסירה מעלינו את ידה הקרה כגוש קרח?" (עמ המספר הוא מספר־עֵ ד, המציג את הניגוד בין ליל הערבה כאן, במדינת ישראל, לבין ליל הערבה שם, בעיראק, לפני שנה. האווירה השוררת בליל הערבה כאן היא אווירת 30 כ־ מוות וקיפאון, ואילו שם היה אור מנצנץ, הסוכה מתנשאת ורחבת־ידיים והגינה מלבלבת. הסוכה, שהיא גם סמל לקשר
האמיץ עם אבות האומה, הבאים לבקר כל יהודי בסוכתו, הופכת בישראל ל"סוכת דוד הנופלת". נקאש יוצר תיאור אירוני — אנשים שהתכנסו להעלות את זכר מתיהם ולהתפלל למען נשמותיהם (על־פי המסורת היהודית, גם דינם של המתכנסים עצמם נגזר בלילה הזה) הם עצמם מתים, נפשית ורוחנית: "ולפתע שוכח העולם […] מתנכר לנו, דוחף אותנו לנבור בקברים. נחפש בהם אחר עצמנו בזיכרונות העבר היפהפיים הערבים כגבישי הסוכר" ). המספר מונה שורה של קרובי משפחה 187-186 '(שם, עמ 50 שנפטרו במדינת ישראל: אביו, שנפטר בטרם מלאו לו שנה, אחיו הצעיר וסבתו. שלושתם מתו מצער. אליבא דנקאש, ניתוקם של היהודים מעברם הביא לחורבנם: "היום התמוטטו דברים. נפלו מרוסקים כפסלים ואנו התרוקנּו, הפכנו לעיי חורבות. לא נותר בנו דבר בלתי אם הזִקנה והפחד, ).165 'לא נותרה אלא הדממה כפוית הטובה" (שם, עמ עלילתו של הסיפור "בבית הסמרטוטים והנפלאות" — אף הוא מסיפורי הקובץ — מתרחשת גם היא במדינת ישראל, וחושפת את המטמורפוזה שעברה קהילת יהודי עיראק אחרי עלייתה ואת איבוד צלם האנוש של בניה ובנותיה. הסיפור מתאר שתי אחיות, ולעומתן את מנשה הסמרטוטר, שהוא התגלמות הדמוניות והסיאוב. שתי האחיות "אומללות, תשושות", משביעות את רעבונו של מנשה ודואגות לצרכיו, ובד בבד מאכילות את ציפורי השכונה כולה. האחיות הן סמל ל"מבצר המבטחים" שהיה בבגדאד, שהוא אנטיתזה למציאות המאכזבת במדינת ישראל: "שלושים שנה חלפו מהיום שבו התמוטט המבצר הנישא; הוא היה הבטוח שבמבצרים […] ולפתע מתנשא עולמכן החדש, העשוי כולו ).63 'מאגדה" (שם, עמ האחיות בחרו לבנות להן עולם קסום של אהבה ונתינה, ובמעשי צדיקותן מנעו את ההידרדרות לדה־הומניזציה ולתהומות הרוע: "והאהבה האגדתית בבית הזה מושיטה את ידה לעבר עולמות אבודים, מאחורי מרחקים בלתי נתפשים, כדי לקטוף משם שמשות כחולות וארגמניות ולהביאן.. ). אך 100 'לזרוע אותן בחלל עולמנו הארצי האפל" (שם, עמ תלויה ועומדת השאלה: מי עוד מלבדן השכיל לבנות עולם הרמוני כל־כך אף שהמבצר הנישא בבגדאד קרס? המסר החד של נקאש הוא שהגלות — העקירה מן השורשים — מובילה למוות, וגם העולם האנושי שבנו האחיות הקשישות בישראל לא הציל אותן מדעיכה אטית חורצת גורל. הסיפור "טנטל" (מתוך קובץ הסיפורים אני והם והאמביוולנטיות [אנא והא'לאא' ואל־פצאם]) מגולל בחלקו הראשון את תקופת ילדותו המאושרת של המספר, והסבתא בסיפור היא החוט המקשר בין ההווה לעבר. המספר מעלה זיכרונות שזורים בגעגועים ובנוסטלגיה: "היא [הסבתא] הייתה היחידה בארמון זה שייצגה את הישן בצורה נפלאה […] הפנים הללו מקרינים אור שכינה קורן ). בחלקו השני של 68 'המשקף את טוהר המלאכים" (עמ
", 50 הסיפור, שכותרתו "מדינת ישראל, בתחילת שנות ה־ נקלעים המספר ומשפחתו לעולם הזוי: אוהל חשוך ומאובק במעברת העולים מחליף את הבית המפואר בבגדד. סבתו אינה מתלוננת, אבל "חלודה כהה אופפת את פניה ועוטפת ). נציגי הממשלה מגיעים 79 'אותם בצער אילם" (שם, עמ למעברה ומנסים להתנער מכל אחריות באמרם: "אתם באים ממדינות נחשלות שהחיים בהן אינם שונים מהווי ).84 'החיים בימי־הביניים" (שם, עמ ", ניתן 1970,בחלקו השלישי של הסיפור, "מדינת ישראל ביטוי דרמטי לתחושת האובדן והגלות של המספר. הוא שנה:30 חוזר למעברה והוא בן שבתי למעברה אחרי שכיליתי שנים ארוכות בחיפוש אחר חיי האבודים מחוץ למדינת ישראל. שבתי גבר שמאחוריו שלושים שנות חיים שהפכו לזיכרונות, ושאינן שוות אפילו חופן של אפר […] אחרי השנים הללו השתנתה צורתה של המעברה […] האוהלים שודרגו לצריפי עץ ואחר־כך לקוביות מוצקות מאבן […], האוהלים נעלמו, אך הכיעור נותר בעינו […] עמדתי על פרשת דרכים: עמידה של גבר ללא מעש, ללא אהבה ).87 'וללא מניעים (שם, עמ למרות השיפור שחל בשנים שחלפו, הגיבור חש מנותק לחלוטין ומנודה, כמי שאיבד את כל עולמו.
1952 עולות חדשות מעיראק אופות לחם בשיטה המסורתית, מעברת הרטוב, שנת
תוצאותיה ההרסניות של הגלות באות לידי ביטוי גם בסיפורי הקובץ נבואות איש מטורף בעיר ארורה (נֻבּוּאַ את רַ גֻ 'ל מַ גְ 'נוּן פִ י מַ דִ ינָה מַ לְ עוּנָה). בקובץ הזה, שיצא לאור בשנת, מבכה נקאש ביתר שאת את אובדן עולם הערכים הישן. 1995 סיפורי הקובץ חושפים את הידרדרותם של גיבורי נקאש לגלות נוספת, קשה שבעתיים מקודמתה, משום שהחברה שבה הם חיים כעת מידרדרת לתהום הסיאוב, לשלטון היצרים והתאוות, ואלו מובילים אותם אל תהומות הטירוף המוחלט. בסיפור "צליפת השוט וקול הבורא", הסיפור הראשון בקובץ, מעמיד נקאש את הנורמות של החברה הישראלית בניגוד גמור לנורמות ולערכים של החברה היהודית בעיראק. נטישת עיראק מצטיירת בעיניו כטעות איומה וגורלית: לפני שנים נפלה הטעות והיא הייתה חדה כחרב, חורצת גורל, מכלה כמחק […] מזה ארבעים שנה אני נזהר מליפול. העץ היה נישא ועמד יציב מול הסופות. אמרתי: "לא אפול קורבן לפיתויי המוסכמות". התמיה אותי מספר הפסלים והאלילים ואמרתי: "כופרים! לא אעבוד ).75 'את מי שאתם עובדים" וקיימתי את הבטחתי (עמ גיבור הסיפור חי בסביבה מתנכרת, והוא מנסה בכל כוחו שלא להיגרר אחרי ה"כופרים". הוא נתון לשליטתן של כמה סמכויות ונקלע למצב חסר־מוצא: "נפלתי אל תוך ביצת העליבות המבאישה והמצחינה, ריח העיפוש חנק אותי,
ומימיו העכורים הציפוני מכל עבר" (שם). הסתאבותם וזוהמתם הרוחנית של בני־האדם באה לידי ביטוי בכמה מקרים, והוא חי בחרדה מתמדת שהזוהמה הרוחנית תדבק גם בשכלו ותפגע בשפיות דעתו. הדרך היחידה להימלט מה"כופרים", המייצגים את שעבוד הגלות, היא הימלטות אל עולם הילדות, "חירותי האמתית האבודה". בשובו אל עולם הילדות הוא מעלה על נס את טוב הלב, את המוסר הגבוה ואת אהבת הזולת שאפיינו את אנשי עולמו הישן, שהם אנטיתזה מוחלטת לשפלות ולהסתאבות של החברה הישראלית. אולם הוא מתפכח ומבין שההזיות, החלומות בהקיץ והשיבה אל העבר אינם יכולים לחלצו מן הגלות הזאת ולהשמיד את היסודות הקטלניים שהוא משועבד להם. בשלב השני של הסיפור מופיעה מפלצת המטילה על הגיבור עבודה סיזיפית: "אחר חצות הלילה כרעתי תחת כובד הסלע. בעודי נושא אותו אל פסגת ההר, צעדתי את הצעד האחרון ). אלא 81 'לפני הידרדרותי האין־סופית אל התהום" (שם, עמ שבעוד שבחיבורו של אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, סיזיפוס "מצליח להגיע אל האושר בזכות התעקשותו האמיצה לחבר בכוחות עצמו את חייו ולהיות נאמן לעצמיותו" (יעקב גולומב, אביר האמונה או גיבור הכפירה: חיפוש האותנטיות מקירקגור ועד קאמי, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשנ"ט, עמ' ), למרות העוינות שמגלים העולם והטבע כלפי האדם, 251 ולמרות הניכור והאבסורד האקזיסטנציאלי, גיבור הסיפור "צליפת השוט וקול הבורא" אינו מצליח להיחלץ ממשעבדיו ומתחושותיו הפנימיות הקשות. דומה כי הסיאוב והטירוף מגיעים לשיאם בסיפור שעל שמו נקרא הקובץ "נבואות איש מטורף בעיר ארורה". גם כאן, כבסיפור "צליפת השוט וקול הבורא", יש הֶ רמֵ זים (אלוזיות) לדמויות מן המקרא, שימוש בביטויים מקראיים ורמזים למאורעות מן התנ"ך. ראובן שניר כותב כי סיפור זה הוא סיפור סוריאליסטי המסתמך על הסיפור התנכ"י ֵמספר הושע, הפותח בצו האלוהי: "וַיֹּאמֶ ר יְהוָה אֶ ל הוֹשֵ ׁ עַ ל אֵ שֶ ׁ ת זְ נוּנִים וְיַלְ דֵ י זְ נוּנִים כִּ י זָ נֹה תִ זְ נֶה הָ אָ רֶ ץ מֵ אַ חֲ רֵ י ְקַ ח ל ). הושע 3-2, וַיִּקַּ ח אֶ ת גֹּמֶ ר בַּ ת דִּ בְ לָ יִם" (הושע אֶיְהוָה. וַיֵּל בן בארי ניבא בימי משבר בהיסטוריה של עם ישראל וצפה את החורבן הקרב. בשל הציווי לקחת אשת זנונים התמזגה זעקתו האישית של הושע עם זעקתו של הנביא. הוא חש על בשרו מהי בגידה, וכך היה יכול להוכיח את העם שבגד באלוהיו. חברו של המספר הוא הנביא יחזקאל מן "הַגּוֹלָ ה ). תל אביב שבספר יחזקאל שוכנת 15,תֵּ ל אָ בִ יב" (יחזקאל ג בבבל, על נהר כְּ בָ ר, ואם כך, הבחירה בשם תל אביב, היא העיר הארורה, איננה מקרית. הסיפור מדבר על "העיר שבה מת האדם והאלוהים מפגין בה את עריצותו" (נקאש, ), והקטע 27 'נבוא'את רג'ל מג'נון פי מדינה מלעונה, עמ האחרון בו מבטא את ייאושו המוחלט של הסופר מן החיים במדינת ישראל.
בסיפורים שהוזכרו לעיל מאמץ המחבר את גישתו של קפקא וחושף את שלטון הכוחות הדמוניים בעולם ואת הרגרסיה למיתולוגיה דמונית. הנחת היסוד ביצירותיו של קפקא היא שבעבר התקיימה מציאות של חסד, מציאות שלמה, והיא הומרה במציאות הדמונית של ההווה. נדמה כי נקאש אימץ את הנחת היסוד הזאת, והשדים והמפלצות שביצירותיו הם התגלמות החרדה הקיומית, האימה מפני כוחות הטבע הנסתרים והבלתי־מובנים; בד בבד הם מייצגים גם את תחושת התלישות, הספק, אי־הוודאות והפחד מפני עתידו של האדם באשר הוא אדם, ובמיוחד של היהודים עולי עיראק. ההיסטוריונית אורית בשקין ציינה בספרה הבבלים, ראו ברשימה לקריאה נוספת) New Babylonians( החדשים, שאי־היכולת של עיראק לקבל את המיעוט 2012 משנת היהודי ואי־יכולתם של יהודיה להרגיש בבית מחוץ לעיראק מציבות אותם בגלות נצחית. ואמנם, אליבא דנקאש, גלות היהודים בבבל, שנמשכה קרוב לאלפיים שנה, נמשכת, ואף מתעצמת ונעשית טרגית יותר לאחר ההגירה למדינת ישראל. נקאש מבכה את גורלם המר של עולי עיראק בגלותם החדשה, כפי שניסחה זאת ליליאן דבי־גורי: השבועה המהדהדת מעל דפיו של ספר הספרים, מפיהם של ראשוני הגולים על נהרות בבל, מפעפעת בדרך מסתורין ונגלית בהיפוך היעד שלה, מציון לעיראק, ביצירותיו של בן הדור האחרון של גולי בבל בעיראק. היא מקיימת ומשמרת את עיראק במפעלו הספרותי של סמיר נקאש, כהוויה וכחוויה על־זמנית, את עיראק זו שהיתה נטועה בגבולות גיאוגרפיים ואת זו שמחוצה להם, האקס־טריטוריאלית, הנודדת עם יהודיה הנוצרים בליבם את זכר נהרות בבל ונשבעים כביכול בנוסח השבועה העתיקה "אם אשכחך עיראק". (ראו מאמרה של דבי־גורי ברשימה לקריאה נוספת, )579 'עמ
הגלות ביצירות עבד אל־רחמן מֻ ניף
) היה סופר, כלכלן 2004-1933( עבד אל־רחמן מֻ ניף ואינטלקטואל סעודי יליד ירדן. מֻ ניף למד משפטים בדמשק ובקהיר וקיבל תואר דוקטור לכלכלת נפט מאוניברסיטת בלגרד ביוגוסלביה. הוא החזיק באזרחות סעודית עד שזו נשללה ממנו בשל התנגדותו למשטר בסעודיה. מֻ ניף עבד ככלכלן בתעשיות הנפט של עיראק וסוריה, והתמנה לעורך הירחון העיראקי הנפט והקדמה (מַ גַלַּ ת אַ ל־נִ פְ ט וַאל־ תַ נְ מִ יַ ה). עקב שלילת אזרחותו, חי מֻ ניף חיי נדודים ברחבי אירופה ובמזרח התיכון. יצירותיהם של סופרים ומשוררים ערבים העוסקים בסוגיית הגלות, ובעיקר בגלות הפוליטית (כמו הסופר הסורי ], -1979[ ], הסופר העיראקי עלי בדר-1936[ חַ יְדַ ר חַ יְדַ ר
], המשורר הפלסטיני 2015-1924[ הסופר הסורי חנא מינה ], המשורר הסורי־לבנוני אדוניס 2008-1941[ מחמוד דרוויש ]), -1965[ ] והמשוררת העיראקית דֻ נְיַא מִ יחַ 'אאִ יל-1930[ ) גלות פנימית 1(:משקפות שלושה שלבים בתהליך הגלות ) גלות 2(.במדינת האם הכרוכה ברדיפות ובתחושת ניכור במדינה ערבית אחרת (גם לשם חיפוש פרנסה), המסתיימת ) גלות במדינה מערבית, ששם חווה 3(.בדרך־כלל באכזבה האינטלקטואל חופש יצירה לצד זרות וגעגועים. שלבים אלו משתקפים גם ביצירתו של מֻ ניף. 2001,בחיבורו הסופר והגלות (אַ ל־כַּ אתִ בּ וַאל־מַ נְ פַ א ]) כתב מֻ ניף כי אחד הרעיונות שהנחו את כתיבתו 1992[ הוא רעיון הדמוקרטיה. לטענתו, האסונות שבאו על האומה הערבית הם פועל יוצא של העדר דמוקרטיה ושל דיכוי האזרח הערבי, שלעתים מובילים לחיסולו הנפשי או לחיסולו ממש (בין שהדיכוי מתבטא בהגבלת חופש הביטוי, ובין שהוא מתבטא בכליאתם של מתנגדי המשטר בבתי־ סוהר). האדם הפשוט, כותב מֻ ניף, שואף לנהל את חייו בפשטות וביושר, ולכן מן הראוי שהסופר יהיה שותף לניסיון להבטיח לו חיים כאלה. עליו לעמוד לצד פשוטי העם, לחזק את ידיהם, להביע סולידריות ולנסות לסייע להם במימוש שאיפותיהם. הכתיבה היא כלי להשגת תכלית זו, אף־על־פי שרבים סבורים שהמילה הכתובה איננה יכולה לעמוד מול כדור הרובה, מול התליין או מול הרודן. סוגיית הגלות כרוכה בכתבי מֻ ניף ברעיון הדמוקרטיה והחירות הפוליטית. מֻ ניף בחר להתמקד בחירות הפוליטית משום שעל־פי השקפתו, חירות זו היא הבסיס לכל החירויות האחרות בעולם השלישי בכלל, ובעולם הערבי בפרט. ללא חירות פוליטית אי־אפשר לממש את החירות החברתית, את חירות המחשבה ואת החופש הכלכלי. חוקר הספרות הערבית ( כותב כי התמה העיקרית ברומן Boullata( עיסא בולאטה, היא 1999 ערי המלח (מֻ דֻ ן אַ ל־מִ לְ ח), שמֻ ניף פרסם בשנת התמורה החברתית שהתרחשה בחצי־האי ערב עקב גילוי נפט והגעתם של האמריקנים לאזור. ברומן הזה האמריקנים עוקרים את תושביו של נווה המדבר הפסטורלי ואדי אל־עיון מבתיהם, פוגעים במרקם החברתי של הקהילה השורשית והמסורתית, וזורעים הרס וחורבן בחייהם. כפי שמתאר זאת מֻ ניף: "בתוך ימים ספורים הכול השתנה בוואדי אל־עיון: האנשים, בעלי־החיים והטבע" (מניף, מדן אל־מלח, בירות: ). 10 ', עמ 1999,אל־מאססה אל־ערביה יידראסאת ואל־נשר זהו רומן פוסט־קולוניאלי השייך לסוגת "סיפורת נפט" ), ובו חושף הסופר את כוחם של בעלי ההון, Petrofiction( קרי המדינות והחברות הקפיטליסטיות, ואת כוחו של הנפט לחולל גלות כפויה בתוככי המולדת. גיבוריו של מֻ ניף הם רובם ככולם אינטלקטואלים הסובלים מרדיפות, ממאסר ומעינויים בבתי־סוהר בעקבות מאבקם להשגת חירות פוליטית, וכמה מהם נאלצים לגלות מארצם. במאמר זה אתמקד בשלושה רומנים פרי עטו של
1996 עבד אל־רחמן מֻ ניף, שנת
מֻ ניף: העצים ורצח מרזוק (אַ ל־אַ שְ גַ 'אר וַאע'תִ יַ אל מַ רְ זוּק ) ועכשיו 1975,), ממזרח לים התיכון (שַ רְ ק אַ ל־מֻ תַ וַסִּ ט 1973 כאן או ממזרח לים התיכון פעם נוספת (אַ ל־אַ אן הֻ נַ א ). גיבורי שלושת 1991,אַ וְ שַ רְ ק אַ ל־מֻ תַ וַסִּ ט מַ רַ ה אֻ חְ 'רַ א הרומנים האלה משקפים במידה רבה את ניסיון הגלות של הסופר עצמו. מקצתם נמלטים ממולדתם, או בתוך מולדתם בשל רדיפות, דיכוי והגבלת חופש הביטוי. מקצתם אסירים פוליטיים הנוסעים לקבל טיפול רפואי בניכר. כמו חלק מגיבורי נקאש המנסים לברוח למחוזות אחרים, בין בגופם בין בנפשם, כך גם גיבורי מֻ ניף נמצאים כל העת בתנועה, בין מבחירה בין בכפייה. כמו אצל נקאש, הפרידה מן המשפחה, מעיר המגורים ומהמולדת מלווה בתחושות פחד, ניכור, זרות ובידוד, תחושות המייסרות אותם ללא הרף. העצים ורצח מרזוק מספר את סיפורם של שני גברים — מנצור האינטלקטואל ואליאס האיכר — שחייהם מתאפיינים בסבל ובחוסר מנוחה. בחיבור הסופר והגלות שהוזכר לעיל מונה מֻ ניף שני סוגים של גולים: גולים פוליטיים וגולים מסיבות חברתיות־ כלכליות. מנצור ואליאס מייצגים את שתי הקטגוריות האלה. סיפורו של מנצור עבּד אל־סלאם הוא סיפור משברו האישי של אינטלקטואל שנעשה קורבן לדיכוי פוליטי, והוא מנסה להימלט מהטרור של המשטרה החשאית אל האלכוהול ואל עולם החלומות והפנטזיה. מנצור עָ בַ ד כמרצה להיסטוריה במדינה ערבית כלשהי, עד שהנהלת האוניברסיטה פיטרה אותו עקב סירובו ללמד את הנרטיב ההיסטורי המקובל על השלטונות. הרשויות לא הסתפקו בפיטוריו מעבודתו והמשיכו לרדוף אותו ולעקוב אחריו. לאחר שלוש שנות
אבטלה הותר לו לעזוב את ארצו ולשמש מתורגמן עבור משלחת ארכאולוגית צרפתית במדינה ערבית שכנה. מנצור חש תסכול רב ושואל "מהי המולדת? האדמה? הגבעות החשופות? העיניים הקשוחות שהאיבה, העופרת והלעג זורמים מהן? המולדת המרעיבה את האדם כדי שיתעה ברחובות בחפשו אחר פרנסה כששוטרי החרש בעקבותיו?" ). 22 '], עמ 1973[ 2003,(מניף, אל־אשג'אר ואע'תיאל מרזוק הוא נמלט ונרדף וחש כי דבר מה בתוכו התרסק וכי הוא לעולם לא יצליח לשקם את עצמו ולהיות ככל האדם. את אותה השאלה, "מהי המולדת?", שואל גם סעיד ס', ) פרי 2008,גיבור הרומן השיבה לחיפה (עַ אאִ ד אִ לַ א חַ יְ פַ א עטו של עַ 'סַּ אן כַּ נַפַ אנִי: שאלתי: מהי המולדת? שאלתי את עצמי שאלה זו לפני רגע. אכן, מהי המולדת? האם היא שני הכיסאות הללו שנותרו בחדר הזה מזה עשרים שנה? השולחן? נוצת הטווס? תמונת ירושלים התלויה על הקיר? […] מהי המולדת? ח'לדון? אשליותינו בנוגע אליו? האבהות? יחס ).70 'הבנים להוריהם? […] אני אך ורק שואל (עמ השאלה הזאת, המשותפת למנצור ולסעיד, משקפת את חוסר האונים אל מול האובדן. אובדן המולדת אינו רק אובדן המרכיבים החומריים, אלא גם, ואולי בעיקר, אובדן הקשר הנפשי־רוחני אל המולדת ואובדן העבותות המשפחתיים שהם נדבך חשוב בחברה המזרחית בכלל, ובחברה הערבית בפרט. במאמרה "'אימפריית המכונה': נפט ברומן הערבי" '") משנת Empire of the Machine': Oil in the Arabic Novel"( ) מדגישהMcLarney(, חוקרת המגדר אלן מקלארני 2009 את הדמיון בין כנפאני למֻ ניף: שניהם גלו ממולדתם, היו חלק מההגירה למפרץ הפרסי בעידן שגשוג הנפט ונעשו לחלק ממעמד הפקידים שממנו צמחה סוגת "סיפורת נפט". כנפאני ומֻ ניף עושים שימוש במטפורות מתחום החקלאות, ובכך קושרים את האדמה להליך אנושי של יצירה מחדש. מדובר לא רק ביחסים אקולוגיים בין האדם לאדמה, אלא גם ביחסים אורגניים בין גזע לטריטוריה, בין תרבות למרחב גאוגרפי. הגלובליזציה של העידן התעשייתי שמה קץ לייחודיות ההיסטורית והתרבותית השורשית הזאת, ולכן מתחיל תהליך של שחזור של מה שאבד וניסיון להציל את הקהילה הטבעית האורגנית שקדמה לפלישת הזרים. כנפאני ומֻ ניף מבכים את אובדן השורשים, האותנטיות, ההתמדה והטקסיות. אחד מקטעי השיא בספר המתארים את ניכורו של מנצור הוא הקטע שבו הוא מגיע לעיר באחד מימי חודש יולי הלוהטים בשעות בין הערביים, והעיר ישנה "כפצוע אשר דמו ניגר במשך היום כולו"; פני הבריות נראים כ"פיסות גומי דביק", ואילו מנצור עצמו הוא "גווייה התרה אחר ). 198 'קבר" (מניף, אל־אשג'אר ואע'תיאל מרזוק, עמ התלישות והניכור באים לידי ביטוי גם בקטע שבו הוא מתאר את הפנים ה"מצטמקות, נעלמות, נמלטות, ולא נותר
אלא הסיוט התמידי המלווה אותי עד הרגעים האחרונים ).196 'של חיי, סיוט ושמו מנצור עבד אל־סלאם" (שם, עמ בנסיעה ברכבת למדינה שכנה מנצור פוגש את האיכר אליאס נח'לה, כפרי חסר השכלה שנטש את כפרו לאחר שתושבי הכפר השמידו את מטעיו, ומאז הוא חסר מנוחה. הוא שולח ידו במלאכות שונות, אך הוא עדיין נע ונד בחפשו אחר פרנסה. אליאס מגולל בפניו את סיפור חייו: כפר הולדתו האהוב אַ ל־טִ יבַּ ה שינה את פניו משום שהאיכרים החלו לעקור את עצי הפרי ולזרוע במקומם כותנה. אליאס פנה אליהם מנהמת לבו ואמר כי כריתת העצים תפגע בהם, וכי אין ספק שאללה ינקום בהם. כאמור, אליאס היה היחיד מבני הכפר שסירב לעקור את העצים משום שהוא נזכר בזעזוע בצוואת אביו: אליאס, העצים האלה דומים לילדים, הם אף יקרים יותר מילדים. אינני סבור שיש ולו אדם אחד בעולם כולו שהורג את ילדיו. אנא, שמור עליהם אחרי מותי. אני משאיר אותם כפיקדון בידיך. אם תכרות את אחד העצים שלא ). 47 'בעתו, הרי שגופתי תזדעזע בקבר (שם, עמ בסופו של דבר הצליחו האיכרים לפתות את אליאס להצטרף אליהם למשחק הימורים ולהמר על עציו. אליאס הפסיד כמעט את כל עציו, ובהם גם את עץ האגוז הגדול. באותו לילה הוא ראה בחלומו את אביו עומד בצל עץ האגוז ושניהם — האב והעץ — בוכים ומקוננים. כאן באה ליד ביטוי הזיקה בין אדם לאדמה, זיקה המשותפת למֻ ניף ולכנפאני. העצים הם סמל לקשר העמוק של האדם למסורת אבותיו ולחיים בכלל. כריתתם גוזרת על אליאס גלות פנימית בתוך מולדתו, גלות חברתית־כלכלית. גם בערי המלח כריתת העצים במהלך החיפוש אחר נפט היא סמל לכוחות ההרס השמים קץ ליופיו של הטבע ומאלצים את תושבי המקום לגלות למקום אחר. בשתי היצירות ההרס הזה גורם לבלבול, למבוכה ולניכור, אלא שבערי המלח כוחות ההרס הם חיצוניים (האמריקנים) ואילו בהעצים ורצח מרזוק הם פנימיים (תושבי אל־טיבה והשלטונות). אַ ל־טִ יבַּ ה נהפכה מכפר שהיה מעין בוסתן רחב־ממדים של עצי פרי מלבלבים לאדמה יבשה, חרבה וחשופה, ואליאס בורח אל ההרים וחי חיי בדידות במשך ארבע שנים, אך מראה העצים הכרותים מלווה אותו ללא הרף והוא מחליט לחזור לאל־טיבה. הוא מנסה את מזלו בעבודות שונות, אך המזל הרע רודף אותו. הוא מחליט לעבור להתגורר בעיר, אך גם שם המזל אינו מאיר לו פנים. הוא סובל חרפת רעב, ובשוטטו ברחובות העיר, הוא אומר: "הפנים הקשוחים שאינם מכירים את ריח העצים ואינם מרחמים על זרים, ). גורלו המר של אליאס הגולֶ ה 50 'הפנו לי עורף" (שם, עמ ממשיך לרודפו גם כאשר הוא נושא לאישה את חנה, שיש בה "דבר מה שלא יכולתי להבינו; משהו העושה רושם על ). עולמו חרב 80 'האדם, מכאיב לו ומשמח אותו" (שם, עמ עליו כשחנה מתה במהלך לידה. לבו של אליאס קורס לתוך
בור אפל, ודעתו כמעט נטרפת עליו. הוא נוטל שוב את מקל הנדודים וממשיך במסע הישרדותו המתיש. ההערצה הגלויה של האיכר והתפישה שהוא הנציג האותנטי של הקשר לאדמה מופיעות גם בסיפורו של שמעון בלס, והוא אחר. לדברי אורית בשקין, קאסם, הקומוניסט השיעי, גיבורו של בלס, מסמל את עיראק האותנטית בשל הקשר השורשי העמוק שלו לעיראק. וייתכן שאפשר להקביל גם בין הקשר העמוק לאדמה שמֻ ניף מתאר בהעצים ורצח מרזוק לבין הקשר העמוק למולדת, לקהילה היהודית, למסורת היהודית, לתרבות ולשפה הערבית ביצירתו של נקאש. גם גיבורו השני של מֻ ניף בהעצים ורצח מרזוק, מנצור עבד אל־סלאם, סובל: בתקופת גלותו, בעת שהוא עובד בשביל המשלחת הארכאולוגית, מראה מנצור סימנים של אי־שפיות הולכת וגוברת, עד שלבסוף נטרפת עליו דעתו לחלוטין כשהוא קורא בעיתון מקומי על רצח חברו מרזוק, מרצה לגאוגרפיה, המסמל את כל האינטלקטואלים המהפכנים בארץ מולדתו. יש סמליות, כמובן, גם בהצטרפותו של מנצור למשלחת העוסקת בארכאולוגיה, כלומר בחדירה אל שורשי הקיום האנושי, וגם בעיסוקו של מרזוק בגאוגרפיה, תחום הקשור קשר הדוק לאדמה. בסופו של הרומן מנצור יורה בבבואתו שבמראה ושוטרים גוררים אותו למוסד לחולי נפש. מֻ ניף מציג ברומן זה דיוקן רב־עוצמה של אינטלקטואל ערבי המקריב את חייו במשטר עריץ בשל סירובו להתפשר על יושרו האינטלקטואלי. גיבור הרומן השני של מֻ ניף, ממזרח לים התיכון, רַ גַ 'בּ אסמאעיל, הוא אסיר פוליטי, שמשוחרר מבית־ הסוהר לאחר חמש שנות מאסר לשם קבלת טיפול רפואי בצרפת בשל מחלה קשה שתקפה אותו בתקופת מאסרו. הוא משוחרר לאחר שחתם על מסמך הודאה המעיד על השתתפותו בפעילות פוליטית ועל התחייבותו שלא להמשיך בפעילות זו. לאחר שהייה קצרה בבית אחותו אניסה רג'ב נוסע לצרפת על סיפון אונייה יוונית. הרומן פותח בתיאור האונייה, "אשילוס", העוגנת בנמל בארץ מולדתו ועל סיפונה רַ גַ 'בּ. את התיאור אופפת אווירה של ייאוש, אבסורד ומוות: אשילוס מתנועעת, מזדעזעת, מתרחקת בתנועה כבדה הדומה לריקוד של תרנגול שחוט, והנמל בשעות בין הערביים מקבל את פני האורות הרפים, לועס אותם בשעמום […] ואשילוס השזורה מן האבסורד וההד, זוחלת […] מתרחקת. נמל האומללות! ומי ייתן שיהא זה נמל אי־השיבה, קטע אחרון מן המולדת. )7 '], עמ 1975[ 1993,(מניף, שרק אל־מתוסט הניתוק מן המולדת הוא גם ניתוק מן הריאליזם ומעבר אל הסוריאליזם (ריקוד התרנגול השחוט), אל עולם זר ומוזר, ניתוק החושף את הפער העמוק בין שני העולמות, שהם למעשה שני קטבים, ופער זה יוצר מתח. רַ גַ 'בּ עוזב את מולדתו, שבה היה מנוכר, בודד וחריג, והביטוי "נמל אי־ השיבה" מעיד על ייאושו התהומי.
תחושות הניכור והבדידות מגיעות לשיאן כאשר רג'ב נמצא בבית מלון בפריס. אורחי המלון יושבים בחדר האוכל או במרפסות, משוחחים או שרים, אך רג'ב, למרות רצונו העז, איננו מסוגל להשתתף בחוויותיהם. הוא צועד הלוך ושוב בחדרו, מביט מבעד לחלון ושואל: "מה היה קורה לו הייתי מאבד את עצמי לדעת?", והוא ממשיך: "למחרת, תופיע ידיעה קטנה בעיתונים המקומיים: 'גבר זר בשנות השלושים לחייו, איבד עצמו לדעת בנסיבות עלומות'. יקברו אותי בבית קברות מרוחק ואיש לא ישתתף בהלווייתי" ). בקטע אחר רג'ב מתאר את העיר מרסיי 145 '(שם, עמ מוארת ומתכוננת לחגיגות השנה החדשה. הרחובות מלאים אדם, אבל "אני לבדי במרסיי הגדולה, אינני חש ולו טיפת ). 150 'הרמוניה עם כל מה שנמצא סביבי" (שם, עמ תיאורים אלו כתובים מנקודת מבטו של הסופר הגולה, שאובדן פנימי מלווה אותו, והוא נותר מרוסק ואינו מסוגל לסלול לעצמו דרך אחרת. רג'ב, האינטלקטואל הגולה, סובב במעגל קסמים של מאסר וגלות. בית־הסוהר בארץ מולדתו הוא גלות פנימית, וצרפת היא גלות חיצונית. הרומן מסתיים בשיבתו לבית־הסוהר בארצו, שם הוא עובר מסכת נוספת של עינויים הגורמת לאובדן מאור עיניו ולאחר מכן למותו. הרומן השלישי של מֻ ניף, עכשיו כאן או ממזרח לים התיכון פעם נוספת, מגולל את סיפור מאסרו ועינוייו של האסיר הפוליטי טַ אלִ ע אל־עַ ארִ יפִ י. על סף גסיסה נשלח טַ אלִ ע, כמו רַ גַ 'בּ ברומן ממזרח לים התיכון, לטיפול רפואי בעיר פראג. טאלע נפטר בבית־החולים, ועַ אדִ ל אל־חַ 'אלִ ידי, ידידו, גם הוא אסיר פוליטי שנשלח לטיפול רפואי, מוצא בחדרו את יומנו האישי. היומן נפתח כך: הדפים הבאים הם עדותי; אני, טאלע אל־עאריפי, אחד מהאסירים ששהו בבתי הסוהר במוראן עשר שנים רצופות. אין צורך לציין שהנני אסיר פוליטי ושריציתי תקופת מאסר זו ללא משפט חוקי… אני כותב דפים אלו לאחר שגורשתי ממוראן ולאחר פרק זמן ארוך למדי מיום צאתי מבית־הסוהר. פירושו של דבר שהיום אני פחות נרגש ופחות נוטר טינה; אני מנסה, ככל יכולתי, לתאר את מהלך ההתרחשויות מיום מעצרי ועד גירושי ממוראן. (מניף, אל־א'אן הנא או שרק אל־מתוסט מרה אח'רא, )149 '], עמ 1991[ 2004 מותו של טַ אלִ ע מעצים את בדידותו של עַ אדִ ל בנכר: "בימי חודש יוני הכבדים ארבו לי היגונות בכל עת ובכל מקום, בד בבד עם העלייה במעלות החום והתפשטות גרגרי האבק באוויר; הבדידות הפכה למחלה נוספת, עקב שחזור העבר והשתיקה שכפיתי על עצמי או שכפתה עלי היעדרותו של ).59 'טאלע" (שם, עמ עַ אדִ ל מנסה לשקם את עצמו, לשכוח את העבר ולפתוח דף חדש בחייו, ומחליט לנסוע לפריס. הוא רוצה ללמוד כיצד הצליחה פריס לרסן את שליטיה, להגלותם או לגזור עליהם גזר דין מוות. הוא אף רוצה ללמוד כיצד תושביה חושבים
לערך 40 חדש וישן בערב הסעודית, שנות ה־
וכיצד הם מתנהגים, אבל בהגיעו לפריס הוא מגלה שהיא מסתייגת מזרים, ולעתים מגלה כלפיהם יחס של קשיחות וגאווה. היא, העיר, אף שואלת: מדוע אתם כאן ועד מתי? […] כאשר נשאלים הזרים שאלה זו, בפרט אם חולים הם או מיואשים, או אם אינם מוצאים אוזן קשבת, הם חשים מיותרים וטרדנים; אך אם נוסף על כך הם עניים או תרים אחר פרנסה והם חסרי תעודות מלבד תעודת בית־הסוהר, אזי הם )303-302 'הופכים לשנואים ובלתי־רצויים! (שם, עמ עאדל, שהגיע לפריס ובידו "תעודת בית־הסוהר" בלבד, אומר: “וכך חשתי אבוד עוד יותר בפריס". התעייה והאובדן מקורם גם בניכור שהוא חש בעיר זו: "תעיתי ברחובות העיר. אנשים הביטו לעברי ולא הבחינו בי; אני חש אומללות ועצב, אבל עם חלוף הזמן גיליתי כי האנשים רואים אך ורק מה שהם רוצים לראות, ואינם מגלים עניין בדאגות האחרים ).303 'ובצערם" (שם, עמ עאדל הגולה חש געגועים עזים לעיר הולדתו עמוריה, והוא משווה בינה לבין פריס. צר לו על כך שבעמוריה שוררים עצב, דיכוי והשפלה, והוא פונה אליה באומרו: "הוי עירי, ). 305 'כמה הקשו עלייך האנשים, ואנשייך בפרט" (שם, עמ
התעייה והאבדון נובעים גם מן העובדה שהפוליטיקאים שלמענם הוא מסר את נפשו נטשו אותו: פעמים רבות אני מרגיש בודד, בלב המרחב, אל מול כל הרוחות, ללא יכולת להתקומם וללא רצון להתחיל מחדש. הפוליטיקאים האלה אשר הפקדתי את גורלי בידם רימו אותי, ניערו את חוצנם ממני, או כפי שאמר המשורר: "הפוליטיקאים המיומנים בונים ארון מתים ).309 'ואתה, בהיותך בנכר, אינך חי ואינך מת" (שם, עמ במובנים רבים עאדל אינו שונה מגיבור סיפורו של נקאש שנות נדודים חזר למעברה 30 טַ נְטַ ל, המעיד על עצמו שאחרי וגילה שהוא "גבר ללא מעש, ללא אהבה וללא מניעים". שלושת הרומנים של מֻ ניף מתארים את האזרח הערבי שנאלץ להימלט על נפשו בשל דבקותו באידאולוגיה פוליטית מסוימת או בערכים חברתיים וכלכליים שאינם מקובלים על השלטונות במדינתו, ויוצא למסע הישרדות זרוע אבני נגף המסתיים בדרך־כלל במוות; עם זאת, דומה כי מלבד הרובד המקומי, יש ביצירותיו של מֻ ניף רובד אוניברסלי: גיבוריו מייצגים לא רק את האזרח הערבי, אלא גם את האדם המודרני שהבדידות, הניכור והעדר היציבות ושלוות הנפש הם מנת חלקו.
הבחירה שלא להסתגל
גם סמיר נקאש וגם עבד אל־רחמן מֻ ניף נולדו וחיו בסביבה שתרבותה ושפתה ערבית, ושניהם חוו את חוויית הגלות. שניהם חוו ניתוק, תלישות ואף עקירה, שאליהם נלוו תחושות אימה, ניכור, זרות ובדידות, וכפי שראינו, תחושות אלו הן המאפיין העיקרי של גיבורי יצירותיהם. שני הסופרים לא הצליחו להתנתק ממולדתם ומזהותם הקודמת, וכמוהם רוב הגיבורים ביצירותיהם נקלעים לעולם זר וסובלים מניכור ומבדידות. כפי שראינו לעיל, ביצירות של שניהם ההימלטות לארץ אחרת והעקירה מן השורשים מביאות לתחושת אבדון ואף למוות פיזי או רוחני. הגלות ביצירותיהם של נקאש ומֻ ניף יוצאת מן המעגל המקומי אל המעגל האוניברסלי. התלישות והעקירה, שהן פועל יוצא של גלות חיצונית או פנימית, הן מצב קיומי המאפיין לא רק את גיבורי מֻ ניף ונקאש, אלא אף את האדם המודרני. גיבוריהם של שני הסופרים מנסים להתיישב במדינות אחרות, אך אינם מצליחים להסתגל לסביבה החדשה, והנדודים ממקום למקום, בין שהם רצוניים, בין שנכפו עליהם, כרוכים בקונפליקטים פנימיים ובסבל רב. מֻ ניף ונקאש עוסקים בגלות שאיננה ייחודית לעם מסוים ועשויה להתרחש בכל מקום ובכל זמן. עם זאת, חוויית הגלות שלהם אינה זהה לחלוטין. נקאש הוא יהודי שחי בילדותו בגלות עיראק — היא בבל — ולכן שאלת הגלות בכתביו קשורה קשר בל יינתק לגאולה שהייתה משאת נפשם של כל יהודי הגולה. לעומת זאת, סוגיית הגלות בכתבי מֻ ניף איננה כרוכה בשאלת הגאולה, אלא ברעיון הדמוקרטיה והחירות הפוליטית. בהקשר זה חשוב להוסיף שכפי שראינו לנקאש היה קשר עמוק למסורת היהודית בבגדד והוא ביכה את אובדנה, ואילו ביצירות מֻ ניף הנדונות במאמר זה אין כמעט אזכור של הדת או המסורת האסלאמית, והכמיהה היא לחיי חירות נטולי דיכוי. מֻ ניף הוא בראש ובראשונה גולה פוליטי, ויצירותיו מתמקדות במאבק הפוליטי במשטרים הרודניים ובחשיפת סבלם של האזרחים במשטרים האלה, בעיקר סבלם של האסירים הפוליטיים המוסרים את נפשם למען חופש הביטוי וכינון משטר דמוקרטי (אמנם אליאס נח'לה ברומן העצים ורצח מרזוק איננו גולה פוליטי, אלא גולה חברתי־ כלכלי, אך סיפורו יוצר תמונה מקיפה ועגומה של מצבם של אזרחי המדינות ש"ממזרח לים התיכון"). מֻ ניף מתמקד ברדיפה, בדיכוי ובהעדר החירות בעולם הערבי, שכפו על גיבוריו לעזוב את ארצות מוצאם. לעומת זאת, אף שהגירת היהודים מעיראק נעשתה בשל גורמים פוליטיים, נקאש אינו גולה פוליטי "רגיל". להלכה נקאש "עלה" למדינת ישראל, מושא כיסופיהם של היהודים בכל הדורות, "שב" מגלות עיראק־בבל לארץ אבותיו, אך למעשה נעקר משורשיו ומצא שהחיים במדינת ישראל
אינם אלא גרסה אחרת של גלות, גלות "אמתית" הרבה יותר מהגלות בעיראק. גיבורי נקאש הם גולים בגלות פיזית ושרויים בגלות תרבותית ורוחנית, ולא בגלות שהיא תוצאה של מאבק לחירות פוליטית. נקאש ומֻ ניף חוו חוויות דומות ומשבר זהות דומה, וכמו גולים רבים, הם לא השתלבו בחברה שאליה נקלעו וניהלו
" Exile( "חיים כפולים. בחיבורו "גלות וההגות האירופית, ראו ברשימה לקריאה נוספת) and European Thought" ), שסופרים גולים עשויים לנסותKramer( מציין לויד קרמר למצוא פתרון לתלישות ולאובדן הבית בתהליך היצירתי — בבניית בית באמצעות האמנות. ואכן, נקאש ומֻ ניף שחזרו ביצירותיהם את המקומות שמהם גלו, ובכך הם לא רק התמודדו עם המשבר האישי שלהם, אלא גם סייעו להבניית הגלות בארצות החדשות. יצירותיו של מֻ ניף נתקבלו ונקראו על־ידי קהל קוראים גדול, בעיקר בקהילות של גולים ערבים; לעומת זאת, ליצירותיו של נקאש היה ויש, כאמור, קהל קוראים מצומצם למדי. אחד ההבדלים החשובים בין מֻ ניף לנקאש ובין יצירותיהם הוא במהות הגעגוע למולדת, ובעקבות זאת בדרך הכתיבה עליה. מֻ ניף משחזר ביצירתו את מולדתו, אך איננו מנסה לבנות את ביתו במולדתו באמצעות האמנות. המולדת בעבור מֻ ניף היא סמל הדיכוי ולא בית. למשל, ביצירתו עכשיו כאן או ממזרח לים התיכון פעם נוספת גיבור הרומן עאדל הגולה חש געגועים עזים לעיר הולדתו עמוריה, אך הוא מצטער על מצבה הקשה. למרות הגעגועים הניכרים פה ושם, המולדת ביצירתו של מֻ ניף היא בבחינת גיהינום, וגיבוריו הם המדוכאים הסובלים בו. לעומת זאת, בעבור נקאש המולדת הישנה, עיראק, היא בבחינת גן העדן האבוד. אמנם חלקים ניכרים ביצירתו חושפים את הידרדרותו המוסרית של האדם המודרני, בעיקר בעקבות החילון, אך עיקר יצירתו מוקדשת לבניית בית חלומותיו, לתיעוד ביתו ומולדתו האהובים, ולתיאור גלותם של אחיו־בני דמותו במולדת החדשה. בקובץ אני והם והאמביוולנטיות נקאש כותב: "והעיר ירושלים, ירושלים שלפני אלפיים שנה נשבעו אבותינו לא לשכחה […] [ואילו] אנו תועים, עוורים, עקורים, קבצנים בראש ). ובסיפור 188 'חוצות" (אנא והא'לאא' ואל־פצאם, עמ "ליל הערבה" הוא מתאר את עולם הילדות: "כנפי מלאכים מרפרפים סביבו. בתמימות ובאושר גואים מילאנו את העולם ההוא. וליל הערבה הזה הוא חלק ממנו, המזליף קרניים של ).163 'אור טהור" (יום חבלת ואג'הצ'ת אל־דניא, עמ נקאש ומֻ ניף גלו ממולדותיהם בנסיבות אחרות וכתבו עליהן בדרכים אחרות, אך שניהם היו אינטלקטואלים גולים — שניהם היו שרויים בגלות חיצונית שנכפתה עליהם, ושניהם בחרו שלא להסתגל לסביבה החדשה וגזרו על עצמם גלות פנימית ומעגל ניכור חסר מוצא. חוויית הגלות שלהם והתלישות הכרוכה בה, וכישרונם הספרותי כמובן, עשו אותם ל"מבקרים רחוקים" אידאליים. "בזכות" כל
"אלו זכינו אנו ביצירתם, המאתגרת את המושגים "מולדת ו"גלות", מושגים שיוצרים חיץ בין בני־אדם ומהווים מקור לאומללותם של מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם.
:ל ק ר י א ה נ ו ס פ ת
עבד אל־רחמן מניף, שרק אל־מתוסט, בירות, אל־מא'ססה אל־ערביה ] (בערבית).1975[ 1993,ללדראסאת ואל־נשר
עבד אל־רחמן מניף, אל־כאתב ואל־מנפא, בירות: אל־מא'ססה אל־ערביה ] (בערבית). 1992[ 2001,ללדראסאת ואל־נשר
עבד אל־רחמן מניף, אל־אשג'אר ואע'תיאל מרזוק, בירות: אל־מא'ססה ] (בערבית).1973[ 2003,אל־ערביה ללדראסאת ואל־נשר
עבד אל־רחמן מניף, אלא'אן הנא או שרק אל־מתוסט מרה אח'רא, בירות: ] (בערבית).1991[ 2004,אל־מא'ססה אל־ערביה ללדראסאת ואל־נשר
1978,סמיר נקאש, אנא והא'לאא' ואל־פצאם, ירושלים: אל־שרק (בערבית).
1980,סמיר נקאש, יום חבלת ואג'הצ'ת אל־דניא, ירושלים: אל־שרק (בערבית).
סמיר נקאש, נבוא'את רג'ל מג'נון פי מדינה מלעונה, ירושלים: אגודת (בערבית).1995,האקדמאים היהודים יוצאי עיראק בישראל
.1986 באוגוסט 22,שלמה אביו, "ערבסקה על האהבה האבודה", מעריב
יוחאי אופנהיימר, שם מאחורי לי קוראה יבשת: זיכרון הגלות בספרות העברית, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ה.
נורית בוכוייץ, עבד אלרחמן מרעי ואלון פרגמן (עורכים), לכתוב בשפת.2010,האחר: מבטים על ספרות עברית וערבית, תל אביב: רסלינג
שמעון בלס, המעברה, תל אביב: עם עובד, תשכ"ד.
ליליאן דבי־גורי, "סמיר נקאש — עיון ביצירותיו הסיפוריות", בתוך: זאב הרווי, גלית חזן־רוקם, חיים סעדון ואמנון שילוח (עורכים), ציון וציונות בקרב יהודי ספרד והמזרח, ירושלים: משגב ירושלים — המכון לחקר מורשת.599-575,יהדות ספרד והמזרח, תשס"ב
29,רחל יונה, "אני יהודי ערבי עיראקי: שיחה עם הסופר סמיר נקאש", דבר.1992 במאי
ע'סאן כנפאני, עאאד אלא חיפא, בירות: מֻ אַ ּסַ סַ ת אל־אַ ּבְ חַ את' אל־ערביה, (בערבית).2008
.2004 באוגוסט 3,נרי ליבנה, "סמיר מי?", הארץ
, 22-21,)1989( 7 דוד צמח, "הרומאן 'העיראקי' של סמיר נקאש", נהרדעא.26
,אביבה שאבי, "סליחה, משה רבנו היה אשכנזי?", מוסף ידיעות אחרונות.1993 באוקטובר 6
.70-67,) (תשמ"ו 2 אנטון שמאס, "על גלות וספרות", אגרא
ראובן שניר, ערביות, יהדות, ציונות: מאבק זהויות ביצירותיהם של יהודי.2005,עיראק, ירושלים: יד יצחק בן־צבי
Theodor W. Adorno, Minima Moralia: Reflections on a Damaged Life, Translated from the German by E.F.N. Jephcott, London: New Left Books, 1974.
M. M. Badawi, “Two Novelists from Iraq: Jabra and Munif”, Journal of Arabic literature 23: 2 (1992), 140–154.
Orit Bashkin, New Babylonians: A History of Jews in Modern Iraq, California: Stanford University Press, 2012.
Zvi Ben-Dor, "Invisible Exile: Iraqi Jews in Israel", Journal of the Interdisciplinary Crossroads 3:1 (2006), 135-162.
Nancy Berg, Exile from Exile: Israeli writers from Iraq, NY: SUNY press, 1996.
Issa Boullata, "Social changes in Munif’s Cities of Salt", Edebiyyat 8 (1998), 191-216.
Osman Hajjar, "Exile at Home: Samir Naqqash – Prophesy as Poetics", in: Angelika Neuwirth, Andreas Pflitsch and Barbara Winckler (eds.), Arab Literature: Postmodern Perspectives, London: Saqi Books, 2010, 272-285.
Zeina G. Halabi, Writing Melancholy: The Death of the Intellectual in Modern Arabic Literature, Dissertation presented to the Faculty of Graduate School of the University of Texas, 2011.
Lloyd, Kramer, "Exile and European Thought: Heine, Marx and Mickiewicz in July Monarchy Paris", Historical Reflections 11: 1 (1984), 40-70.
Ellen McLarney, "'Empire of the Machine': Oil in the Arabic Novel", Boundary 2 (2009), 177-198.
Asher Z., Milbauer, Transcending Exile: Conrad, Nabokov, I.B. Singer, Miami: Florida International University Press, 1985.
Nedal Al-Mousa, "Experimentation with Narrative Techniques and Modes of Writing in 'Abd al-Rahman Munif's Mudun al-milh: al tih", Arabic and Middle Eastern Literature 4:2 (2001), 145-156.
Edward Said, Reflections on Exile and Other Essays, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2002.
Paul Tabori, The Anatomy of Exile, London: Harrap, 1972.
Ilana Xinos, "Petro-Capitalism, Petrofiction and Islamic Discourse: The formation of an imagined Community in Cities of Salt", Arab Studies Quarterly 28:1 (2006), 1-12.
:מ ק ו ר ו ת ה א י ו ר י ם
Brauner Teddy:: באדיבות אוסף התצלומים הלאומי, צלם 45 תמונה בעמוד
: צלם: דן חיימוביץ 48 תמונה בעמוד
Eldan David:: באדיבות אוסף התצלומים הלאומי, צלם 50 תמונה בעמוד
©ullsteinbild / TopFoto:52 תמונה בעמוד
Universal History Archive / Contributor /:55 תמונה בעמוד ImageBank